שיחה 321: ענווה וגאווה

ענווה וגאווה

יש כמה דרגות בענווה. ברמה הפשוטה מדובר על חיים צנועים, בלי להתגאות ולהתנשא. מישור גבוה יותר הוא להיות ענו מול החיים, להבין שאינני גיבור כל-יכול, השולט בכול

• בעבר היו שליטים גדולים כנפוליאון, אלכסנדר מוקדון. כיום שליט יכול למצוא עצמו בכלא. כיום אין כבוד לא למדענים, לא לאמנים, לאף אחד בעצם. אין לאדם כבר במה להתגאות
• תארו לעצמכם שהדומם, הצומח, החי והאדם היו יושבים יחד לדבר... הדומם היה אומר: אני יסוד כל העולם. בלעדיי לא היה כלום. הצומח היה אומר: אני מחייה הכול, כל החמצן בא ממני, בלעדיי היו רק אבנים מתות. החי היה אומר: אני ממלא את כל הטבע בחיים. החל ממיקרובים ועד פילים ענקיים
• והאדם מה איתו? היצורים האחרים בטבע קשורים לטבע ומקיימים פקודותיו ב"ענווה"
• ואילו האדם רוצה לשלוט בכול, לשנות הכול לטובתו, לא להיות תלוי בטבע. זו הגאווה

 לאדם חסרה ענווה. אם היינו מתכופפים קצת בפני הטבע, היינו מגלים את הכוח הפנימי שבו

• אם הייתה לנו ענווה, היינו יכולים לסדר את חיי כולנו בצורה הרבה יותר נוחה
• כיום אדם עובד המון שעות, בקושי רואה את המשפחה, עמל רק להשיג כל מיני יעדים מדומים
• בואו נחשוב: במה אנו מאושרים יותר מהדור הקודם? הגאווה שלנו הביאה הרס כללי
• ענווה פירושה ללמוד את חוקי הטבע, ולהשתדל לקיים אותם. חיות לא מפריזות בכלום
• כשנרד מהרמה המלאכותית של הגאווה לכיוון הענווה, נגלה מדוע הטבע עורר בנו גאווה
• החכמים אמרו שענווה היא מידה חשובה ביותר, כי היא מאפשרת כניסה לעומק הטבע
• היפוך הגאווה הגדולה לענווה, בונה לאדם חיים מושלמים, מאפשר לו לגעת בנצח