ייסורים הם הרגשה של מרחק בין דבר שאנחנו משתוקקים אליו לבין השגתו. ככל שמושא ההשתוקקות רחוק יותר מהשגה, כך הייסורים גדולים יותר.
למשל, אם עד לפני מספר חודשים קניית דירה גדולה הרגישה רחוקה מהישג ידינו, והמרחק מקנייתה גרם לנו צער וייסורים, נראה שמתחילת המלחמה התחיל לייסר אותנו מרחק מסוג אחר, והוא המרחק בינינו כלל ישראל. ניכר שהריחוק בינינו פוגע בנו אנושות, ולא ברור איך נתקרב זה לזה, וזה כואב.
עם כל הכאב, הייסורים החדשים על המרחק והפירוד הם סימן יפה: אנחנו בדרך לצאת מהגלות שעדיין שולטת בנו – שבעים וחמש שנים אחרי שחזרנו למולדת.
אומנם תקופת גלות מוכרת לנו כשהייה ממושכת מחוץ למולדת עקב גירוש או רדיפות וגזירות שקשה לשאתן, אבל היא נגזרת עלינו תמיד כתוצאה מריחוק הלבבות בינינו, שמרחיק אותנו מאדמתנו ומקרב אלינו אש של שנאה מאומות העולם. מכיוון שהמרחק בינינו מתחיל לייסר אותנו, אנחנו מתחילים לצפות ולייחל ליציאה מהגלות הפנימית.
לכן בייסורים החדשים כתוצאה מהמרחק והפירוד בינינו, אנחנו יכולים לראות נס של ממש. משום שקודם היינו קבורים בתוך בור של רצונות חומריים ולא היה לנו סיכוי לצאת ממנו בכוחות עצמנו – ולא דירה גדולה היינו מאבדים בבור הגלותי הזה אלא את עצמנו ואת מולדתנו – לכן בא הכוח העליון והעלה אותנו מבור תחתיות להרגשה של כאב רוחני שנקרא ייסורי אהבה.
הייסורים המרים מעוררים את הלב לתפילה, וכל אחד מתפלל על מה שחסר לו ומורגש רחוק ממנו. לא רק בני האדם מתפללים, אלא כל הטבע נושא תפילה. גם פרה באחו יבש מתפללת לעשב ירוק טרי, חתול רחוב רטוב מתפלל ליום שמשי. תפילה היא רצון שבלב, בקשה על מה שמסב לך כאב. ואם המרחק בינינו מתברר כמהות הגלות וזה מכאיב לנו, אז מתגבשת ועולה מתוכנו תפילה לרוח, לקרבה הדדית, לגאולה.
כך שהייסורים למרות שהם לא נעימים צריכים לעורר בנו הודיה גדולה, על כך שדווקא המרחק בינינו מייסר אותנו, ולא מרחק מדירה גדולה ורהיטים מהודרים; עלינו להתרגל לעשות השוואה בין המקום שבו היינו קודם, לבין המקום שבו אנחנו נמצאים היום, ולשאוב מההשוואה כוח ושמחה רבה. לצייר לעצמנו במה היינו טרודים לפני מספר חודשים, מה ייסר אותנו אז, ולברך, "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".