היישובים היהודיים בגליל הופכים בהדרגה למיעוט קטן ומפוזר, הצעירים עוזבים ומי שנשאר מפתח פחד קיומי. כבר היום רק 15 אחוזים מכלל אוכלוסיית הגליל הם יהודים, והאזור פוחת ומידלדל.
מרחבי הגליל נסגרים בפנינו, גם נופי דרום הנגב. הכול נסגר – ומה נשאר? תל אביב, שגם היא תיסגר בחיבוק הדוב של יפו. כך בשקט נסגרת מדינת ישראל, בזמן שהעם ומנהיגיו ננעלים במעגל התכתשות פוליטי קולני, ולא נשאר מי שיסתכל מעבר לגב ויתקן את המצב. מפעלים לא נבנים בצפון, תעשיות לא קמות בדרום, והיהודים לא מצליחים להחזיק מעמד ונוטשים.
לפני עשרים שנה חיפשנו קבוצת תלמידיי ואני מקום שבו נוכל לעבוד ולקיים את עצמנו, ובזמן הפנוי ללמוד ולעסוק בהסברת חכמת הקבלה. ביקרנו בשטחים, ירדנו לנגב, עלינו לצפון, ובאחת הנסיעות הגענו לקיבוץ בית רימון שעל רכס הר תורען בגליל התחתון. "אנחנו שבעים משפחות צעירות, גברים נשים וילדים, מוכנים לעבוד בכל עבודה, תקבלו אותנו?" שאלנו את ראש היישוב. "בואו בשמחה!" ענה. "אבל האם יהיה לנו ממה להתפרנס?". ה"לא" שענה לנו היה חסר אונים.
היום דירה בפתח תקווה – העיר שאני חי בה – נמכרת במיליונים, סכום שהיה אפשר להרים בו בניין בן עשר קומות בגליל, אבל מיום ליום אנחנו מסכימים למציאות כזאת ונכנעים לה.
אם כבר לא אכפת לנו, אז למה להיות כאן? בואו פשוט נפנה את אדמת ישראל למי שהיא כן חשובה ויקרה לו. נתפזר שוב בין כל המדינות, ולא נצטרך לראות אחד את השני לעולם. ואם כבר, נבטל בכלל את היהדות, שאף אחד לא ידע מי אנחנו ולא ירדוף אותנו וזהו. שקט על מי שהיה פעם עם ישראל.
אין לנו יותר משתי אפשרויות: לעזוב את הארץ, מרצוננו או לצערנו, או להשתנות. כלומר לשנות את התרבות, את החינוך, את חוקת המדינה – את כל מה שצריך לשנות כדי שתיכנס בנו אהבת הארץ, כדי שנדע כל מה שנחוץ להתיישבות עַם ישראל בארץ ישראל.
ובין אם נסתלק מכאן או נישאר, אנחנו חייבים לדעת שאדמת ישראל תהיה שלנו כשנהיה עם ישראל, כשנפתח בינינו יחסים של אכפתיות והדדיות, ידידות ואחדות, המתאימים כמו כפפה ליד האל האחד, הכוח המחבר את המציאות. רק אז השטח הזה, עם הכוח הפנימי שגלום בו, יהיה שייך לנו בזכות. הבעלות על הקרקע הזו היא קודם כול רוחנית.
בגליל יש כוח רוחני מיוחד. מצפון תמיד צפויים להגיע כוחות חדשים, טובים או חס ושלום רעים, לכן גם המקובלים לאורך הדורות נמשכו לחבל הארץ הצפוני של ישראל, ייחלו וציפו שייפתח ממנו הטוב, שהעם ישוב אל תפקידו הרוחני, אל הקשר החי לאדמתו.
"אֵל יִבְנה הגליל, ברוך יבנה הגליל" אלו לא רק מילים נעימות-תמימות של חלוצים מתקופת העלייה הראשונה, אלא הזמנה לעורר את האל. מצידנו יש רק למלא את הלב בציפייה לכוח עליון של חיבה הדדית שישרה בינינו ויבנה מאיתנו את עם ישראל על אדמת ישראל. הציפייה תהיה לנו כתפילה.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"