הפילוג החברתי שמכרסם בנו תקופה ארוכה חייב להדליק בנו אלף נורות אדומות, שיהבהבו לעינינו ללא הרף, עד שנבין שחובה עלינו לבצע שינוי מהותי. ההפך מפירוד הוא חיבור. אבל חיבור בין אנשים, חברות, קהילות יכול להיווצר אך ורק כאשר כל הצדדים המעורבים מעוניינים בו.
התהליך שמוביל אותנו לחיבור בנוי משני שלבים עיקריים: בשלב הראשון כל הצדדים מגיעים לרצון משותף להתחבר ביניהם; בשלב השני מיישמים בפועל את הרצון לחיבור בין כל הנוגעים בדבר, באמצעות פעולות מובנות ושיטתיות.
השלב הראשון בתהליך הוא השלב היותר קשה. הוא דורש מאיתנו לבחון את מצבנו הנוכחי, להבין עד כמה הוא מצב של ניתוק – ההיפך המוחלט מהחיבור המבוקש – ולהחליט שהשנאה המתפרצת בין כל הפלגים השונים בעַם אינה מקובלת עלינו יותר. במילים אחרות, עלינו לעבור מהנטייה הטבעית להטיל אשמה על האחר, להכרה בכך שהשנאה אינה תורמת בשום אופן לתיקון המצב.
במידה וכל הפלגים המעורבים משתתפים בתהליך, ההשתתפות עצמה כבר תתחיל לשנות את המצב לטובה. עם זאת, יש להביא בחשבון שהשלב הראשון בתהליך מוביל בהכרח למסקנה הבלתי נעימה, שלמרות הכוונות הטובות אין ביכולתנו עדיין לעבור לשלב השני בתהליך: שלב היישום בפועל. כלומר, גם אם ננסה באמת וביושר להתחבר בינינו, נגלה שאיננו מסוגלים להתחבר ל"צד השני", האחראי לכאורה לכל צרותינו; נגלה בפועל, שלא משנה עד כמה נתאמץ בכך, אין באפשרותנו להפסיק לשנוא.
ואף על פי כן, תחושת חוסר האונים שלנו מהגילוי של חוסר היכולת להתגבר על השנאה מהווה נקודת מפנה בפני עצמה בתהליך, ומציינת בפועל את תחילתו של השלב השני. מדובר על מצב שבו אנו מגלים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין באפשרותנו להתגבר על השנאה שלנו מכיוון שזו טבועה בנו מלידה; זהו הטבע שלנו או במילים אחרות: "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא). מובן שאין המדובר כאן בסלוגן מקראי תיאורטי, אלא על עובדות החיים; כאלה אנחנו, כולנו!
היופי בתהליך הזה הוא שבדיוק באותו רגע, רגע המשבר, כאשר אנו מרגישים שלא משנה מה נעשה, איננו מסוגלים להתחבר, ואין דבר שניתן לעשות בנדון, כי השנאה שלנו חזקה מאיתנו, באותו רגע אנו מגיעים לנקודת המפנה שממנה והלאה נפתחת בפנינו הדרך. וזה בעצם כל שנדרש מאיתנו: לרצות שיהיה חיבור בינינו, במקביל להכרה החד-משמעית שאיננו מסוגלים לגרום לזה לקרות. כאשר כולנו, או לפחות חלק מספיק מאיתנו, נרצה זאת, זה יקרה לכאורה מעצמו; הלבבות שלנו ייפתחו אחד לשני, ותחושה חדשה תיכנס פנימה.
מרביתנו משוכנעים שכל המהלכים במציאות נקבעים על ידי מעשינו, אך בפועל, הרצונות שלנו הם אלו שקובעים את מהלך העניינים. כאשר אנו רוצים ברעתם של אחרים, אז במו רצוננו אנו יוצרים עולם מלא בבעיות מכל הסוגים, גם להם וגם לעצמנו. ובאופן דומה, כשאנו מבקשים את טובתו של האחר, אנו בוראים בעצמנו עולם יפה ומזמין, גם להם וגם לנו. סוד הצלחת התהליך נמצא דווקא בסתירות המוּבְנות בו: ברור לנו שאנו חשים שנאה, אבל מאוד היינו רוצים לאהוב. ואז, אנו הופכים את עצמנו מאויבים לאוהבים, והעולם סביבנו משתנה יחד איתנו.
מכאן, כל מה שעלינו לעשות, הוא לשתול במוחנו ובליבנו את החשיבות של יצירת קשרים טובים, חברוּת, סולידריות וכל רגש חיובי אחר שיעלה בדעתנו, ולפעול להגברת חשיבותם של רגשות אלה בכל רבדי החברה, הקבוצות והפלגים השונים בעַם. כאשר מטרה זו תהיה חשובה מספיק עבורנו, יתעורר בנו רצון אמיתי לחוות את הקשרים הטובים בין כולנו, כי כשרוצים משהו באמת, הוא קורה – ויקרה – כמו שכתוב "אין דבר העומד בפני הרצון".