כששומעים את השם "ליברפול" לרוב חושבים על קבוצת הכדורגל האנגלית המצליחה. אבל ליברפול היא קודם כול עיר נמל ותיקה באנגליה השוכנת לגדת הנהר מרסי. עיר שההיסטוריה הטביעה חותם על מבניה ורחובותיה, והמעוז שנתן במה לחבורה אלמונית להזניק את הקריירה המוזיקלית שלה ולהפוך ללהקת הביטלס המיתולוגית.
ביקרתי בפנינה התיירותית הזאת על כל התחנות שבה, כולל מקום משכנה של הקהילה היהודית העתיקה בליברפול בית הכנסת "פרינסס רוד". אלא שהחודש נפל דבר, והמתחם סגר את שעריו לאחר 150 שנה של פעילות.
לא רק משבר הקורונה גרם קושי ליהודים לכנס מניין בחגי תשרי האחרונים, אלא גם הסכסוכים בלב הקהילה על אופי זהותם ומנהגיהם, לצד ההגירה השלילית הטבעית של היהודים שבחרו לעלות ארצה או לעבור לערים אחרות כמו מנצ'סטר ולונדון.
סגירת בית הכנסת ודעיכתה של הקהילה המקומית הן חלק מאבולוציה טבעית של החברה היהודית באירופה ובאמריקה. ההיסטוריה נמשכת, ואין כאן דבר שלילי אלא טבעי. ככל שאנחנו מתרחקים יותר מהדור הקודם של יהודים, מי שהחזיקו בדבקות ברעיון היהודי, כך בהדרגה ובטבעיות אנחנו סוגרים יותר בתי כנסת.
בית הכנסת הוא סמלה ולב ליבה של הקהילה, הגורם המאחד בין חבריה. עצם סגירתו – בכל עיר שלא תהיה – מעיד על התפוררות היחסים בין חברי הקהילה. לאורך השנים ובפרט בימינו, יהודים מזדהים פחות עם יהדותם, הן הדתית והן החילונית, חלקם מתבוללים, חלקם מתפזרים, ולכן הקהילה מתפוררת ונעלמת.
מה יכול לקרות בעתיד? כנראה שהקהילה הערבית המקומית תקנה אותו. כך קרה למשל לפני מספר שנים עם בית כנסת בעיר מרסיי שבצרפת שהפך למסגד. לא שיהודי מרסיי או יהודי ליברפול יכלו להילחם על שמירת בית הכנסת שלהם. הם לא יכולים, וגם לא עליו הם צריכים להילחם, אלא עם עצמם, על צביונם הרוחני.
כתבי הקבלה מלמדים ש"בית כנסת" הוא מרחב רוחני שבו יהודים צריכים להתחבר ללב אחד. מתוך הקשר המשותף ביניהם בכוחם לפנות לכוח העליון, לבורא, להתפלל ולבקש ממנו שיעלה אותם מעל לכוחות הפירוד ביניהם לחיבור הדדי ושלם. "בית כנסת" זה בית שמתכנסים בו כאיש אחד. ואם אין חיבור פנימי, אז אין הרגשת שייכות למקום הגשמי. כך בהדרגה מתגלה חוסר רצון ועניין, והחברים מתחילים לנטוש ולעזוב עד שהקהילה מתאדה.
קהילות יהודיות רבות בעולם הולכות ונעלמות. או שנשארים מבנים מפוארים נטושים, זכר לקהילה שחיה במקום, או שנשארים מעט יהודים וגם להם בקושי יש מניין, או שיש מניין אבל הפירוד גדול ויש קושי רב להתחבר.
עתידם הטוב של היהודים תלוי אך ורק בכוח החיבור ביניהם. אין לצפות שאם יתחברו יחזור הגלגל לאחור, והקהילה היהודית, לדוגמה בליברפול, תקום לתחייה. מרגע שהקשר ניתק ביניהם הם לא ישובו לקדמותם. לא רק הם, אלא קהילות רבות יגיעו בקרוב למצב עלוב שבו הקהילה תגסוס ותמות.
הטבע האגואיסטי שבבני האדם גובר ומעורר כוחות של פירוד ביניהם. לכן בהדרגה ניכר זלזול בחכמי הדור ובזקני השבט, ויש התעלמות גוברת בגבאים המקומיים. כלום לא מחזיק יותר את הקהילה מפנים ודבר לא סוגר עליה מבחוץ. איש אינו מרגיש שייכות, אלא עושה את הישר בעיניו.
לא רק האגו מאיץ בפירוק הקהילה, אלא זו גם קריאת הזמן. אנחנו כבר לא יכולים לחיות בכפרים ובקהילות קטנות כמו אז. בעולם גלובלי עלינו להתקשר ברמה חדשה, מעל זמן ומקום, להרגיש את עצמנו קהילה עולמית אחת. האמצעים בימינו הם רשת האינטרנט שמסוגלת לקשור בין יהודי העולם, אבל גם היא שלב ביניים עד למעבר לקהילה רוחנית, להרגשה של חיבור משותף שבמרכזו נמצא כוח החיבור, הבורא שמאחד את כולם.
ספר הזוהר כותב כי "כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר". לא רק היהודים צריכים להתלכד, בסופו של דבר כל המין האנושי יצטרך להתקבץ יחדיו. על היהודים מוטלת החובה להיות הראשונים, להיות אור לגויים.
להערכתי ייקח לאנושות כעשרים שנה עד שנגיע לשינוי עצום שבו הקהילתיות תתפורר, אנשים לא ימצאו טעם לחייהם ויחפשו משמעות אמיתית, והתשובה תוביל אותם להקים קהילה רוחנית עולמית – גרעין שיתחיל מהיהודים – והיא תתחבר יחד למען השגת מהות החיים, למען הקשר ביניהם ולמען השגת הבורא בעודנו חיים בעולם הזה.