למרות שהאינטרנט השתלט על רוב הקשב והריכוז שלנו, עדיין יש קהל לא קטן שניגש נרגש לאירוע שבוע הספר בכיכרות העיר, משוטט בין הדוכנים, מדפדף, מעלעל, מחייך ובסוף קונה.
אך אין באמת חדש בעולם הספרות. במאה ה-21 הכול נכתב, כל רעיון נסחט מכל צדדיו, אין כבר ספרים משמעותיים, אין יצירות מופת מטלטלות הכובשות ציבורים שלמים. יש רק חזרה על תבניות עלילה מוצלחות, מתכונים מדודים לרבי-מכר.
ובאמת, על מה עוד אפשר לכתוב? תנו רעיונות, אני קונה, בבקשה. בעולם הקולנוע תמיד יש מי שימיר ספר לסרט. הוא מגיע עם רעיון לחברת סרטים, מוכר להם אותו בכמה אלפי דולרים והולך, והם מפתחים מהתסריט ריגוש קולנועי, סרט שובר קופות שמכניס מיליונים. אבל במגרש הספרים, מי יביא רעיונות חדשים לכתיבה? אילו עוד נושאים אנחנו יכולים להוציא מהחיים, להגריל מהדמיון, שימלאו את הדפים הריקים? ממה אנחנו עוד מסוגלים להתפעל? הכול נכתב, הכול סופר.
גם מי שקונה היום ספר, לרוב קונה קישוט למדף, תפאורה יפה לסלון. הרוב בוחרים את הספר על פי הכריכה, כך שתתאים לצבע הקירות או לגווני השטיח. מי בימינו מסתכל בפנים הספר?
לפני מעל עשור התארחתי בעיר מאליבו בקליפורניה אצל דייוויד קפלן, בעל עסק להוצאת ספרים שניחן בטביעת עין ייחודית. היו לנו תוכניות להפיץ באמריקה רב-מכר ביסודות חכמת הקבלה, אך גישתו של דיוויד להוצאת ספר חדש הייתה פשוטה ומקצועית: "תסתכל בקנקן ולא במה שיש בו". הוא הסביר לנו שיש קריטריון אחד מובהק להצלחה של מכירת ספר, והוא עיצוב הכריכה. אם הכריכה מוצלחת – מכרת. אם לא, אז לא משנה אילו פנינים כתובות בפנים, כמעט ולא יהיו לך קונים. כך זה נהוג בחברה האמריקאית. אצלנו בחברה הישראלית זה קיצוני פחות, אך לא בהרבה.
במקום שבוע הספר הייתי יוזם את שבוע הכריכות. לא פוסטרים גדולים של כריכות, אלא כריכות של ממש – בגודל, בצורה, בחומר – אבל רק הכריכה. תערוכה של כריכות. כך נבחן מי יכול למסור ספר שלם, סיפור מלא עם מסר חזק וטוב, דרך כריכה בלבד. זה יכול להיות מהלך אומנותי מעניין, כי זה דורש להעביר רעיונות בצורה יצירתית החודרת כמו חץ ללב, והיום בדור שלנו המסר צריך להיות קצר ותמציתי, מהיר וחיצוני כמו החיים עצמם.
ואם בכל זאת יש מי שמרגיש דחף בין האצבעות ורוצה לכתוב ספר חדש, למלא את הדפים שבין הכריכה הקדמית לכריכה האחורית, אז הייתי ממליץ לו שיכתוב ספר מתוחכם על הגיהינום. לא על הגיהינום המוכר ממעשיות העם – המקום שכביכול מושלכים אליו הרשעים אחרי שמתים, ויש בו אש שורפת וגופרית מבעבעת – אלא על הגיהינום שאנחנו חיים בו, התופת של היומיום.
אני לא מתבדח, אני מתכוון לספר שמתאר את העולם בנקודת הזמן ההיסטורית הזאת, אחרי כל שרשרת התקופות של החברה האנושית שבהן עבר בינינו כוח שלילי שחתר תחתינו בשקט והשתלט לנו בהדרגה על החיים, כבש לו פיסה ועוד פיסה מאיתנו. סיפור שיצייר את האגואיזם במשיכות מכחול עזות ברורות, יתאר בצורה חיה את צורת המשחק שלו בנו, יעביר אותנו בתנופה על פני ההתפתחות שלו בינינו, יחשוף את דרכי הפעולה שלו: איך טרף לנו את המחשבות ונעל את הלב, דחף להילחם, להגביה חומות ולהצדיק אותו בלב שלם, למרות שכל מה שהביא לנו האגו היא רק אומללות עלובה.
ואחרי שהגיהינום הזה יצויר לנו בקווים ברורים ויהיה גלוי לפנינו, נוכל גם לכתוב את רב-המכר הבא "גן עדן": איך נייסד בינינו קשרי אהבה בעודנו חיים, איך נחיה כחברה אנושית בכוח אלטרואיסטי מעל הכוח האגואיסטי שמייסר אותנו במאבק אימתני. ספרים כאלה הייתי קונה.