לרגע התחדשה תחושת האחדות, כשכולם צפו על מסך אחד בנחיתת החללית "בראשית" על הירח. חלמו יחד, התאכזבו יחד. לא כולם, רבים נותרו קרירים לגבי הנחתת עצם בחלל
אבל לא ההישג שהסתכם כרגע ביכולת שלנו להגיע לירח הוא העיקר. גם לא הנחיתה עליו. העיקר הוא החלל החדש שנפער בנו לרגע. ליבנו הוא חלל עצום, ועלינו למלא אותו רק בחיבור ואהבה. עוד לפני שאנחנו משגרים חלליות מברזל לירח, עלינו לשגר לבבות איש לרעהו. להתחבר.
החיבור בינינו, בין כל בני האדם, בפרט בין כל יהודי ויהודי, מעורר כוח חיובי אדיר. הטבע עצמו פועל כולו באחדות, באינטגרליות, בהתחשבות הדדית, ואילו היינו לומדים להשתוות אליו, אפילו במקצת, היינו מגיעים רחוק יותר. נוחתים איפה שרק אפשר.
בלי לעבוד בהתמדה על האחדות בינינו, האגו האנושי ירמוס כל חלקה טובה. הפילוג הטבעי שיתעורר, יעודד אותנו לשלוט ולמשול באחר, בהרבה גאווה.
רק בבחירות האחרונות קיבלנו הצצה קטנה על האגו המכוער. כל מפלגה משכה אליה תומכים על חשבון האחרת, כל מתמודד לא התחשב במאומה באחר. היחס הזה מחלחל אל כל שדרות העם כבר הרבה זמן, והוא לא התחיל שלשום. אנחנו כמעט כבר לא מסתכלים זה לזה בעיניים, אלא רק דוחפים, משפילים, מכפישים.
זו בושה להתנהג כך. איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך בדרך הזו. לפי חכמת הקבלה, חובה עלינו לתת דוגמה לכל העמים, למשוך אותם להתחבר מכוח החיבור בינינו. ואנחנו ממש לא מחוברים, אנחנו בפיגור גדול מאוד ביחס לבגרות שאנחנו צריכים להפגין. מי באמת יכול להצביע על איש שעוזר לרעהו? מי מרגיש את "ואהבת לרעך כמוך" יותר מעוד סיסמה נבובה?
רגע לפני חג הפסח שמסמל את היציאה שלנו ממצרים, מהאגו הצר והמר לבנייה של עם אחד, עלינו רק להתמיד ולהתחבר בינינו. בין כל יהודי ויהודי, בין כולם לכולם. צעד קטן לאדם הישראלי – צעד גדול לאנושות.