ארה"ב ורוסיה נכנסות לעידן של יחסים טובים יותר ושיתוף פעולה בפתרון בעיות גלובליות. זו ההצהרה המשותפת של טראמפ ופוטין, אמש בפסגה בהלסינקי, בירת פינלנד. אולם, האם מנהיגי שתי המעצמות הגדולות בעולם אכן מזהים את האתגרים הגלובליים הניצבים בפתח? נניח וכן, האם יש להם פתרון ברור ומוצק?
תמונה: רויטרס
נחסוך במילים. התשובה לשתי השאלות היא לא. שניהם אינם מזהים את המשבר הגדול שדוהר, ולשניהם אין פתרון של ממש. חיבוקים ומחמאות לעיני העולם אינה עושה רושם. כידוע בין מדינאים, אינך יודע מתי החיבוק עלול להסתיים בתקיעת סכין בגב האומה.
העולם עובר שינוי משמעותי. בזה יש הסכמה פה אחד, ולא רק ליושבים על כס המלכות. הקושי מתחיל בלהצביע על מהות השינוי, שלא לדבר על איתור הבעיה והפתרון הנכון. בינתיים לוטים בערפל.
העולם עומד על כסף, כל המערכות עלי אדמות מושתתות עליו. לכן המשבר המתהווה הוא פיננסי בעיקרו. אולם כשכל כך הרבה גורמים בעלי אינטרס מטלטלים את הסירה הגלובלית שעליה כולם שטים, האיזון מופר. כל עוד המערכת הפיננסית העולמית הולכת ומתפוררת נשקפת סכנה ממשית שאיש אינו יודע איך ומתי תפרוץ. כידוע, מלחמות עולם מתחילות כתוצאה ממשברים כלכליים, אולם בעולם המקושר של ימינו, די במתקפת סייבר פשוטה כדי לגרום להפסקת חשמל ביבשת שלמה, כולל ניתוק בנקים, בתי חולים ומוסדות ממשלתיים.
מכאן הצורך של רוסיה וארה"ב להיכנס לעידן של שיתוף פעולה בפתרון בעיות גלובליות, בראש ובראשונה במערכת הכלכלית. ומהי המערכת הכלכלית? העתקה מהמערכת האנושית, שיקוף של מערכת היחסים בין בני האדם; והיום אופי היחסים בין בני האדם הוא אגואיסטי, מהסוג הגרוע יותר. שלא כמו בזמני עבר שהאינטרס היה סמוי וערמומי, כיום הוא גלוי, פועל ישירות לרווח נקי, בלי רצון לשיתוף פעולה. במסווה של עסקים הפכו סוחרים שמתפרנסים זה מזה – למאפיונרים שסוחטים זה את זה.
ברמה הבינלאומית מאזן הכוחות פועל במתכונת דומה למאפיות. כך מרגישה כל מדינה באירופה שרוצה להתבדל ולהתבצר בגבולותיה; אולם ככל שגדלים החובות של השוק האירופי ה"מאוחד", מצטמצמת היכולת לפרק את החבילה. וככל שהאגואיזם מתנגש עם התלות ההדדית, כך נצמדת הסכין לצוואר.
המשברים האלה שאנו חווים מיום ליום חושפים בהדרגה את הבעיה הגלובלית שניצבת בפתח: היחסים הלא מאוזנים בין בני האדם. לכן, הפתרון אינו מדיני, כלכלי, צבאי או טכנולוגי. מקורו אחר לחלוטין.
מכאן גם שקברניטי העולם אינם יודעים לאן להשיט את הספינה הגלובלית. עד המאה הקודמת נלחמה האנושות על משאבים, אולם כיום, בעולם טכנולוגי מפותח שמספק שפע בלחיצת כפתור, ברור שכל מחסור נובע מחוסר היכולת שלנו להתארגן כראוי כחברה. כלומר, למסד מודל כלכלי-חברתי ובעזרתו לארגן חדש את כלל המערכות העולמיות.
כאן נכנסת ישראל לתמונה. "ישראל היא תמצית ההוויה כולה", כמו שכותב הרב קוק. "וההיסטוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההיסטוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם, בכל העמים כולם, שלא תמצא דוגמתה בישראל".
בישראל קיים הדנ"א לכינון יחסים חדשים לעתיד החברה האנושית. לא מדובר על יחסים מוסריים או מנומסים, אלא על תפיסה חדשה לגבי העולם המקושר. עם ישראל נוסד מעצם יכולתו לחבר בין כל העמים לחברה עולמית אחת. למגמה הזאת אנו מתקדמים בצעדי ענק. זה המיזם הישראלי החדש שהעולם מצפה לו.
בפסגה בהלסינקי הצהירו שני המנהיגים על המחויבות שלהם לישראל. עוד מקדמת דנא הייתה ישראל כקלף מיקוח פוליטי בידי הגויים. בקרב אומות העולם קיימת תחושה בלתי מוסברת הגורסת כי קשר עם היהודים מעניק להם יכולת השפעה על העולם. אין לראות בטראמפ "מושיע ישראל". בטח לא בפוטין. שניהם פועלים לטובת ישראל – כל עוד זה משרת את ארצם.
אבל היחסים הבינלאומיים נזילים כל כך שאף מדינה אינה יכולה להבטיח עתיד טוב. היום ידידה, מחר עוינת. בין-לילה עלולה לקום אחת ממדינות סקנדינביה, לצורך הדוגמה, ולקרוא לחרם תרבותי על ישראל. אחריה תקום מדינה נוספת ותקרא לחרם כלכלי, ובמהרה האש תתלקח. במקרה כזה, לא בטוח שאמריקה, האחות הגדולה, תוכל לעזור לנו, גם אם תרצה. כך, תחת לחצים כבדים, עלולה מדינת ישראל ליפול שבי בידי אומות העולם, כלואה ביניהם כמו בגטו.
אומנם בשעת צרה אנחנו אלופים – פותחים לבבות, דלתות, מפגינים סולידריות מאין כמותה – אך במקום לחכות ללחץ כבד מהעולם, אפשר להקדים ולספק את מה שהאנושות זקוקה לו, ומה שביכולתנו לתת: דוגמה ליחסים חברתיים חדשים; שיטת חינוך סדורה לבניית זווית ראייה חדשה כלפי הזולת, דרך קשר הדדי, טוב ומפרגן בכל המובנים; "אור לגויים"; זו הפסגה האמיתית.