פליטת הפה של שלמה גרוניך בפסטיבל עין-גב הפכה בעצמה לפסטיבל מתוקשר של גינויים וביקורות. למי שפספס, בשבוע שעבר אמר המוזיקאי והיוצר הוותיק במהלך הופעתו: "אתם קהל נהדר, כזה קהל אני רוצה. כולכם אשכנזים כאלה ששרים יפה, אין אפילו צ'חצ'ח אחד". פלט והתנצל.
לאורך השנים גרוניך שיתף פעולה עם הרבה זמרים ולהקות בני כל העדות, ולמרות שגם משפחתו חשפה שהוא מתמודד עם דמנציה חריפה וביקשה מהציבור למחול לו על פליטת הפה המביכה, עדיין רוב הציבור לא ממש סלח.
קשה לקבל מציאות של "סליחה, נפלט לי". הרי החרטה נתפסת כאמירה רגעית, ואילו הציבור חש שהייתה זו מעין הצצה למצפוני ליבו הקבועים, רגע שבו גרוניך נתן ביטוי לתחושתו הפנימית מאז ומתמיד. האם ההתנצלות היא על "נפלט לי וחבל שלא שתקתי"? האם ההתנצלות היא על "סליחה, זה היחס הטבוע בי"? או שמא ההתנצלות מלווה ברצון עז להשתנות?
שלמה המלך כתב "מודה ועוזב ירוחם" (משלי כח). כלומר, מי שמודה בטעותו ואינו מתכוון לחזור עליה ראוי למחילה. אבל הודאה באשמה אינה מספיקה לתיקון לב האדם. הרי אם הציבור היה מקבל בשמחה את אמירתו, הוא לא היה חוזר בו ומבקש סליחה.
כאשר עתידו של אדם מונח על כף המאזניים, וכבודו, פרנסתו ומפעל חייו עלולים לרדת לטמיון, אז הוא חוזר בו. אבל "החזרה בתשובה" הזאת היא מפה ולחוץ, ועל האדם – כל אדם – לתקן את גישתו ואת יחסו הפנימי. להוכיח שמה שנפלט ממנו הוא ביטוי לדרך שבה חינכו אותו, ביטוי לדרך שבה הסביבה השפיעה עליו לרעה, עיצבה את הזלזול שלו בזולת. להיות מוכן להקריב את אותו תוצר, האני שלו, על מזבח אהבת העם. אחרת אדם יכול להתנצל אלף פעמים וכלום לא יעזור.
אינני מאשים את גרוניך באופן אישי, אלא מתבונן בטבע האדם ודורש את תיקונו. דורש מכל אדם שפלט אמירה פוגענית כלשהי לגלות נטייה לקראת שינוי, להפגין נכונות לתיקון. בהסתכלות רחבה יותר, כולנו אשמים כחברה. הרי כל אחד מאיתנו הוא תוצר חברתי מובהק, ולכן על כולנו כחברה להשתמש במקרים מעוררים כאלה כדי לברר אילו ערכים לא מקובלים עלינו כחברה, ואיך מתנזרים, מתרחקים ומסתלקים מהם.
אומנם ישראל של ימינו שונה בתכלית מישראל של קום המדינה. היום כבר כל עדה התחתנה עם בני העדה האחרת, יש עירוב שבטים ותרבויות, והדייסה הישראלית כמעט מעורבת מבחינה חיצונית. הטעם הפגום הוא בהרגשת הפילוג שקיימת בנו – היום מסיבה עדתית, מחר מסיבה פוליטית – והיא בעיקר שדורשת חינוך להסתכלות חדשה.
חכמת הקבלה לא מלמדת לרוץ לתקן את הפילוג שמתגלה, אלא אפילו רומזת להבליט אותו בחכמה אם הוא לא פורץ מאליו. דווקא השוני בינינו משמש תשתית לפתח תרבות רבגונית, מאפשר לשזור את כל הפרחים השונים במהותם זה מזה אל זר פרחים ססגוני. אסור לנו לטשטש את הייחודיות שיש בכל עדה ועדה, בטח לא להטביע חותם אחיד על כולם, אלא עלינו להשאיר את השונות כפי שהיא, ומעליה לחנך ליחס חדש, יחס של אהבה לזולת. זה התיקון הנדרש.
נקודת השוני בינינו גדולה מאוד. היא יכולה להיות מנטלית, פיזית, התנהגותית, תרבותית ועוד שורה של קריטריונים. השוני לא ייעלם גם בעוד אלפי שנים. הוא מושרש בנשמתנו, חקוק בנו מיום לידתנו. החכם באדם אמר דבר יפה נוסף: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). כלומר עלינו לכסות באהבה על כל השוני וההבדלים בינינו.
רק חכמת הקבלה יכולה לשנות ולתקן יסוד הטבוע משורש הבריאה. היא השיטה היחידה שמלמדת להסתכל על לב האדם ולא על גופו או אחת מתכונותיו. לימוד נכון של עקרונות הקבלה יעזור לנו להשיל מעלינו את ההסתכלות החיצונית, לנטרל את הגזענות ולהיכנס פנימה אל לב הזולת. לב שיתחבר לעוד לב, וכך בהדרגה נתחבר כולנו כאיש אחד בלב אחד.
✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "
תמונה: ויקיפדיה | Shlomo Gronich – שלמה גרוניך