ד"ר מיכאל לייטמן

עשור למשבר הכלכלי: מה השתנה מאז ואיפה אנחנו היום?

 עשור למשבר הכלכלי: מה השתנה מאז ואיפה אנחנו היום?

צילום: רויטרס

לפני עשור עמד העולם על סף קריסה. בועה פיננסית בשוק המשכנתאות בארה"ב שהתפוצצה, כמעט והפילה את המערכת הכלכלית העולמית כולה. באותם ימים דיברו על ארמגדון כלכלי-פיננסי, אשר נמנע רק הודות לצעדים חסרי תקדים בכמות ובאיכות מצד הממשל, ובמיוחד מצד הבנק הפדרלי בארה"ב שבלם את ההידרדרות, ייצב את המשבר ובהדרגה תרם ליציאה לכאורה ממנו.

ההיסטוריון פרופ' אדם טוז מאיר את הפינות הנסתרות של המשבר הפיננסי בספרו רב-המכר "קריסה". טוז חושף את הרשת הפיננסית הסבוכה שעמדה בלב הסערה, וש"אליטה מצומצמת" החליטה על הזרמת טריליוני דולרים למערכת הבנקאית והפיננסית האמריקאית ולשאר העולם, מתוך הבנה שאחרת האנושות הייתה מידרדרת למצב גרוע יותר מהשפל הכלכלי הגדול ב-1929.

מאז המשבר הכלכלי בשנת 2008 התעצמה והתהדקה רשת הקשר בין האליטות הפיננסיות ברחבי העולם, והיום אותה קבוצת אליטות מושלת בכלכלה העולמית בלהטוטנות פיננסית. כמו פיונים על גבי לוח משחק, הם מניעים שווקים, צרכנים, ריביות, גופים פיננסיים ומדיה, במהלכים מכוונים שמטרתם להנציח את הפרדיגמה הכלכלית הנוכחית, ולמנוע ממשברים בסגנון 2008 לחזור על עצמם.

אז מה השתנה בעשור שחלף? המערכת הכלכלית מרגישה בטוחה מבעבר. לא כי המערכת הפכה יציבה או שוויונית יותר, אלא דווקא כי היא נשלטת יותר.

פרשנות כמו של טוז ודומיו, מבליטה עד כמה התחדדה הפירמידה השולטת בעולם – פירמידה שהחל מבסיסה ועד לקודקודה מושתתת על כוח, כסף ושליטה. אם במאה הקודמת עוד היו שמורים מקומות מכובדים בפירמידה לאנשי רוח ותרבות, לפילוסופים ולמדענים ולפלורליזם אידיאולוגי, הרי שהיום כולם משועבדים לכוח הכסף ולבעליו.

המדענים למשל תלויים בגורמי המימון שמנווטים את מטרות המחקר; אנשי התרבות והרוח מופיעים בקדמת הבמה במידה שבה הם משרתים נאמנה את אילי-ההון השולטים בצינורות המדיה. בקיצור, הכסף מנהל את העולם. הקפיטליזם הפך לקניבליזם, ובראש שרשרת המזון ניצבת אותה אליטה שמאז ביססה את שלטונה.

מתחת לפני השטח מתחולל תהליך מחוייב המציאות של התעצמות טבעית של האגואיזם האנושי. האגו הוא הכוח שמלבה את ההיתוך בין הון לשלטון לכדי עוצמה בלתי ניתנת לריסון. אולם זהו רק ציר אחד של התהליך.

התפתחות האנושות מושתתת על שני צירים מקבילים והפוכים. לצד הציר האגואיסטי שמתפתח ללא הרף ובדרך לבלוע את כולנו, ישנו ציר התפתחות נוסף, פחות מורגש וניכר לעין, שהולך וקושר בתלות הדדית את כל בני האדם סביב כדור הארץ.

ציר זה בא לידי ביטוי בהתקשרות גלובלית הדרגתית של מערכות ומוסדות כמו בנקים, תעשייה, מסחר ועוד. אולם אנחנו, בני האדם, עדיין שבויים בציר האגואיסטי, לוקים בקוצר-ראייה גלובלי.

כדי להתקדם ולראות עתיד טוב יותר הטבע דורש מאיתנו לפסוע בשתי רגליים: רגל אחת מתקדמת בציר האגואיסטי, שלצד נזקיו תרם גם משמעותית להתפתחות האנושית, ורגל שנייה מתקדמת להרגשת הקשר ההדדי בין כולנו. אנו נדרשים לשילוב נכון בין השניים, כך נאזן את האגו השלילי ונתעל אותו להתפתחות חיובית, בריאה ומשתלמת לכולם.

היום אנחנו מפגרים בהתקשרות ההדדית בינינו. העולם הופך יותר ויותר מקושר – והאדם לא. הפיגור הזה הוא הסיבה האמיתית למשבר, והיום הוא במלוא עוזו, אפילו יותר מלפני עשור. איך נדביק את הפער? במודעות למצבנו. עלינו להכיר את המערכת הגלובלית, המקושרת והבלתי-ניתנת להתרה שבה אנו חיים וכן את החוקיות שלה.

הטבע, כמערכת אינטגרלית ששואפת להביא לאיזון ולקשר הדדי בין כל חלקיה, יחייב שינוי. הכלכלה העולמית היא השתקפות היחסים בין כל בני האדם. על כן, תחילה עלינו לאזן את היחסים בינינו. לסגור את הפער בין היחסים השבורים הנוכחיים לבין היחסים המתחייבים מהיותנו בשותפות גורל. כתוצאה מכך נתחיל לארגן מחדש את הסדר העולמי ואת מערכות החיים למיניהן, לרבות זו הכלכלית והפיננסית.

אם לא נשכיל לפעול כך מבחירה חופשית, הכוחות המאזנים שבטבע ייאלצו אותנו לעשות זאת בדרכים שונות. זעזועים במערכת האקולוגית, אסונות טבע או הידללות משאבי אנרגיה וכדומה, הן תרחישים אפשריים ליצירת שינוי כואב בסדר הכלכלי-חברתי.

סקר שנתי של מכון גאלופ, שבו השתתפו 154 אלף איש מ-146 מדינות, מראה כי מצב רוחה של האנושות "מתוח ומודאג מתמיד". בסופו של דבר, האדם במאה העשרים ואחת יצבור בתוכו תסכול וחוסר אונים שיובילו אותו לשאלה על משמעות הקיום האנושי. מעומק ליבו תבוא אז דרישה לעולם חדש.

אולי לקורא הישראלי המשבר הפיננסי של 2008 נראה כאפיזודה ישנה ולא מרשימה, ויש עוד שיגידו שהמשבר היטיב עם הכלכלה הישראלית המשגשגת, אבל כשם שהעולם לא ראה את היותו על סף קריסה, כך מהלכת כיום ישראל על חבל דק.

ככל שהמצב בעולם ילך ויחמיר, העם היהודי, כדרכו לאורך ההיסטוריה, יעלה על מוקד תשומת הלב העולמית והאנטישמיות תגבר. בדיוק באותה קלות שבה זכינו לרוח גבית חסרת תקדים מנשיא ארה"ב, ידידנו טראמפ, כך היא עלולה להתעצם לרוח סערה, ולשנות את כיוונה כלפינו במאה ושמונים מעלות. קל וחומר, אם יקום מנהיג חדש תחתיו, סביר מאוד שידרוש לעשות הפוך לחלוטין מכל מה שקודמו עשה, כיאה בפוליטיקה. יוצא שהשאננות וקורת הרוח מיחסה החם של וושינגטון אלינו, עלולות להפוך לחרב פיפיות חדה במיוחד. תרחיש דומה כבר תיארתי בטור הקודם: bit.ly/2NKK2uC