טרם יָבַשׁ הדם ברחובות רמלה, וכבר זורם דם של נרצח חדש ברחובות חיפה. מאה אזרחים ערבים נרצחו בתחומי ישראל מתחילת השנה – ממוצע של כמעט נרצח אחד בכל שלושה ימים!
אמש נרשם גם אירוע חמור בכפר קאסם, כאשר שוטרים שחיפשו חשוד בתקיפה במתחם שומרים של העירייה הותקפו קשות באגרופים ונזקקו לטיפול רפואי. נראה שמשטרת ישראל ומנגנוני הביטחון איבדו את ההרתעה נגד הכנופיות וארגוני הפשע שמחזיקים בהרבה כלי נשק בלתי חוקיים, הם למעשה הבסיס למרבית מקרי הרצח.
מערכת היחסים בין השלטון היהודי למגזר הערבי עדינה ומורכבת. לרשויות בישראל – הממשלה, הכנסת, הגורמים המשפטיים – יש את הכוחות לפעול במשהו למיגור הפשיעה והאלימות הקשה במגזר הערבי, לבלום ולאזן את ההקצנה כך שפחות אזרחים יינזקו, אבל עדיין אנחנו צפוים לשמוע על קורבנות נוספים. רואים בצורה גלויה בשטח איך תופעת האלימות מתרחבת בערים כמו רמלה, לוד, עכו, יפו וחיפה.
לכן אחת הדרכים למיגור הפשע צריכה להתמקד בפתרונות מקומיים. גם כך לא נמגר לחלוטין את התופעה כי יש קושי רב לזהות את מגמתם של ארגוני הפשע, אין מספיק נתונים ואין ידע מלא על התוכניות שלהם. וגם שם, כמו בכל תחום אחר בחיים, תמיד יש מי שמרוויח מעוד רצח. לכן העסק מורכב מכדי לענות עליו בפתרון קסם.
עם כל הכבוד להתערבות השב"כ שיכול בעזרת טכנולוגיות מתקדמות לאסוף נשק בלתי חוקי – יוזמה ש-92 אחוזים מהציבור הערבי בישראל תומך בה – זה עדיין לא פתרון מושלם. ארגוני הפשע מצוידים במכשירי קשר ביניהם, מגובים במחסני נשק ואף אזרח שסובל מהם לא מעז לקום נגדם. גם לכל כנופיה אופי וסגנון פעולה משלה, ובין הכנופיות יש מאבקים וחשבונות, שלא כדאי להיכנס באמצע.
השקענו ואנחנו משקיעים המון כספים וכוחות, משאבים ותוכניות, ולא נראה שיש עוד מדינה בעולם כמו ישראל שיש לה מנגנונים שיכולים לבצע עבודה מורכבת כזאת, ועם זאת המצב מחריף מיום ליום והופך בלתי נסבל.
גם אם היינו פועלים ביד חזקה עדיין זורמת מתחת לפני השטח מגמה מדאיגה לא פחות שמטרתה היא להחליש את מדינת ישראל. המגמה הזאת כוללת הן את הכנופיות שמייצרות אי-סדר, זורעות פחד באוויר וגורמות למדינה להבין בהדרגה שאין ברירה, עליה לבודד את המקומות שבהם יש אוכלוסייה שלא ניתן לשלוט עליה, והן את בעלי האינטרס הערבים שפועלים לאכלס עוד ועוד שטחים תוך נטרול הממשלה מלנקוט צעדים בנושא.
יש עוד נתיבים והרבה בעיות שדורשות פתרון, בעיות שאנחנו מוגבלים בפתרונן. לכן חובה על מדינת ישראל להתערב בכל הנוגע להתפרסות על שטחיה ואדמותיה, כמו השליטה של הפזורה הבדואית בנגב או בדרום הר חברון. אולם לגבי המתחולל פנימה בתוך המגזר הערבי, בעניינים הנשענים על תרבות ומנטליות כמו סכסוכים בין חמולות, המדינה צריכה לאכוף את החוקים ולמנוע מעשים פליליים, לתת ביטחון לאוכלוסייה מבלי לגלוש ולהתערב בענייניה הפנימיים.
הכאב הגדול בסיפור הוא על האזרחים הערבים – והם רבים יותר מכמה שאנחנו משערים – שמייחלים שישראל תהיה חזקה. הם מבינים היטב שבגבולות המדינה יש להם מרחב שלם, חופש דת וחירויות לחיות ולהתפתח בתחומים כמו תעשייה, מדע ורפואה. די להם לפזול אל מדינות ערב שמקיפות אותנו כדי להעדיף לחיות תחת שלטון יהודי.
אבל גם הבעיות של ערביי ישראל מתחילות בנו היהודים. הערבים תלויים בנו בקשר הדוק, לטוב ולרע. כתוצאה מהתרופפות חברתית ורוחנית שלנו אנחנו עדים להתחזקותם של גורמים עוינים בתוכנו. הסיבה לכך היא שחסרה לנו האחיזה ההדדית בזה שיש לנו עם אחד, מדינה אחת, אדמה אחת. אנחנו לא ממלאים את הארץ בחיים, אז נכנסות בה רוחות רעות. אנחנו לא קשורים זה לזה, ולכן גם לא מרגישים קשר לאדמה, לא מרגישים שהקרקע תחתינו היא הבית שלנו. יהודים רבים היום מוכנים לארוז מזוודות ולנטוש בקלות לטובת מדינות אחרות.
אם היינו מקושרים ומעורבים יותר זה בזה, מעלים את הרגישות לערבות ההדדית הדרושה בינינו, פועלים לפיתוח רגש לאומי – הרגשה שאנחנו עם אחד, לב אחד, ולא קיבוץ גלויות השרוי בסכנה וחי במגננה נגד העולם – אז הרוח החיובית הזאת הייתה נושבת בכל המזרח התיכון.
אנחנו מוכרחים להתעלות על כל ההבדלים שבינינו, על כל השנאה שפורחת בין ימנים לשמאלנים, בין חרדים לחילונים, ובין אלף ואחד חתכים ופלגים. קשר הדוק בינינו שיתנקז למטרה אחת, להבנה שבאיחוד בינינו תלוי העתיד הטוב שלנו, הוא הצעד ההכרחי הבא שלנו. איחוד בינינו יְזַכֶּה אותנו באופן מיידי בהשראה של כוח עליון יותר, כוח חיובי ומיטיב, שיוריד ברכה והצלחה בכל השטחים והמובנים. לא רק לנו, אלא לכל המגזרים והמיעוטים.