בתוך עולמה העמוק והרחב של חכמת הקבלה יש מושג מיוחד שנקרא "שכינה".
אנחנו מכירים אותו משגרת החיים. לזוג שעומד להתחתן נהוג לומר "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם", כשעושים חנוכת בית מברכים "שהשכינה תשרה בביתכם", ובקצה האחר של החיים, כשמישהו נפטר מהעולם הזה, מבקשים ש"נשמתו תהא תחת כנפי השכינה". מתוך האמירות האלה עולה תחושה של בית נצחי חובק כול, עוטף ואוהב.
במושג שכינה מורגשת נוכחות הבורא בעולמנו, שהוא כמו ענן שיורד ונח על כולנו יחד, למרות שאיננו רואים ומזהים אותו. כוחו שורה בינינו, ממלא ומכוון אותנו ואי אפשר לברוח ולהסתתר מנוכחותו. את המושג שכינה עלינו לגלות ולהשיג, להבין ולהרגיש, להתקרב אליו ולחיות איתו.
המילה שכינה באה מהשורש ש-כ-נ. השכינה היא מקום שבו הבורא סובב אותנו, ממלא את המציאות, מקרין את כוחותיו – שוכן בינינו. ודאי שהבורא נמצא בכל מקום ולא רק במקום מסוים, אבל כדי לזהות אותו, להתקרב אליו, להראות לו את אהבתנו ולהרגיש את אהבתו אלינו, עלינו לעשות מספר פעולות על ליבנו, להכין מקום מתוקן כדי לקבל את פניו.
הבורא רוצה להשפיע, לתת, למלא, לכן הוא ברא אותנו בדמות רצון לקבל. כאשר הרצון לקבל שלנו מתוקן ומכוון לקבל דווקא אותו, לגלות את כוח הנתינה בתוך החיים, אז הבורא נקרא "שכינה".
הרצון לקבל שנברא מכוון לבלוע לתוכו וכך מרגיש את מילויו, את הסיפוק שלו בחיים, לכן אנחנו צריכים להפוך אותו בהדרגה ולקבל עבור הזולת, כדי למלא ולאהוב אותו, לתת לו כמו רצון הבורא.
אם אדם משנה את הכוונה של הרצון, הוא נעשה ראוי לגילוי השכינה. ואם לא, המקום לגילוי הבורא בו נשאר שחור, ריק, והאדם מרגיש שהחיים לוחצים עליו ודורשים ממנו משהו, עד שלאט לאט הוא יגלה נחיצות בשינוי.
השכינה מורכבת מכולנו, ומי שלא מתקן את מקומו חסר לאחרים, חסר לעצמו, חסר לבורא. הוא חסר בכולם וחסר לכולם. לכן אם לא נגלה בנו רצון להתקרב זה לזה בנתינה, להקים שכינה מעפר ולהוציא אותה מגלות הרצון לקבל, נרגיש כולנו עוד בעיות ועינויים, צרות ומלחמות – עד שנתחייב להתקרב זה לזה כאחד כדי לקבל את פני הבורא.