אם בעשור האחרון עוד תהינו מה נספר לנכדים ולנינים על העולם השבור שהורשנו להם, איך נתרץ לפניהם למה לא נקפנו אצבע לבלום את הידרדרות האקלים המואצת, אז מאתמול כבר לא מדובר בדורות הבאים שיסבלו ממשבר האקלים, אלא בדור שלנו, בהווה, כאן ועכשיו.
דו"ח מקיף שחיברו מאות מדענים מישראל ומרחבי העולם, מטעם הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם (IPCC), מעריך כי גלי חום, בצורות וגשמים עזים רק ילכו ויעשו תכופים וקיצוניים יותר ככל שכדור הארץ ימשיך להתחמם. ומי האחראי על פי הדו"ח? אנחנו, בני האדם.
הדו"ח החריף מתאר מספר תרחישים שליליים אפשריים: גלי חום שתדירותם הייתה בעבר אחת לחמישים שנה, יתרחשו אחת לעשור; גשמים חזקים יהפכו לשכיחים הרבה יותר, אזור שסבל מבצורת אחת למאה שנה עתיד לסבול מבצורת כל חמש שנים, וזהו רק קצה הקרחון הנמס…
כל פעם נחשף לפנינו פרט חדש על המשברים הבאים, וההמלצות איך לפתור אותם מתבססות על הפרט האחרון שהתגלה בלי לקחת בחשבון את כל מה שעוד לא התגלה. אנחנו כמו ילדים קטנים שמשחקים בארגז חול. היום נשחק במִחזור, מחר נשחק בצמצום פליטת גזי חממה. אבל יש ים נתונים שאנחנו לא מודעים להם. גם לא נמעיט מערכו של כדור הארץ, הוא גדול וחזק מאיתנו. התפרצות הר געש אחד יכולה להחריב את כל התוכניות היפות שלנו. לכן בעיניי הטיפול המוצע מצד המדענים ומשאר ארגוני איכות הסביבה הוא בבחינת לעצום עיניים ולסמן וי.
אם בני האדם מואשמים במצב שנקלענו אליו, אז בראש ובראשונה הם אשמים באמונה העיוורת שלהם בגופים בעלי אינטרס שרוצים לשמר את משבר האקלים כי כך הם ממשיכים לגלגל הון. כל עוד המשבר קיים – הם קיימים, כל עוד זקוקים להם – הם ניזונים ומתפרנסים; ככל שישנם יותר אסונות טבע – הארגונים האלה מתנפחים ומרגישים חשובים, כי מי יטפל באסונות אם לא הם? כך יש להם עילה לדרוש ולקבל עוד כוח אדם, תועפות של כסף ותנאים משופרים.
והנה אנחנו כלואים בביטחון שכוחנו ועוצם ידינו יפתרו את המשברים, בלי לחשוד שאנחנו עצמנו הגורמים למשבר. כאן מתחיל שורש הבעיה שמעוורת אותנו מלראות את האמת במערומיה. ואני חלילה לא מדבר באופן אישי על ארגון כזה או על אדם מסוים, כי כל מי שהיה מטפס לדרגות בכירות כאלה היה נגוע באותה מחלה – מחלת האגואיזם.
טבע האדם פועל אך ורק לטובת עצמו, ומאיפה יקבל חשיבות עצמית מופרזת שתענג אותו ותמלא אותו ברוח חיים זמנית? מתוך כך שהוא מתעלה על פני האחרים, זולל על חשבונם. בעבר היה לי שכן, בעל מוסך, ולא פעם הוא היה מקטר באוזניי, "נו, מתי ירד גשם?", וכשלא ירדתי לסוף דעתו, חשף בחצי חיוך: "כשיש גשם יש לי פרנסה. יש תאונות ובאים לתקן את הרכב". זו הייתה התפילה הטבעית שלו, ובעיניי זו הייתה הצצה לטבע האגואיסטי של כולנו. גם רופאים ופוליטיקאים מתבססים על יצר הרע, כולם! אם לא יהיו סכסוכים ופילוגים, מחלות ומשברים, אז במה היינו עוסקים? לכן, תחילה עלינו להכיר בטבע הרע שרובץ בנו ושולט בנו – ואותו לאזן ולתקן.
בחזרה לדו"ח המטלטל. אני צופה כי בשנים הקרובות ארגוני האקולוגיה למיניהם, שעלו לגדולה בעשור האחרון, ירדו מנכסיהם. הסיבה תהיה ברורה להם ולנו כאחד: אי-אפשר לשלוט בטבע, אף ארגון אינו מסוגל לכך. לכן אם הדבר היה תלוי בי, הייתי שולח לפנסיה מוקדמת את כל הטוענים לפתרונות קסם אקולוגיים ומעביר את מוקד הטיפול בבעיה אלינו, המין האנושי.
האנושות יכולה לסמוך רק על עצמה. הישועה תצמח מאנשי העם ולא משום גוף מחקר או ארגון ירוק שנוסד מתוך חשיבה אנושית עקומה, במקום מתוך הבנת מערכת הטבע על בורייה.
היום אני מוכרח לומר את הדברים בצורה ישירה וגלויה, ייתכן ואף בוטה עבור חלק מהקוראים. פעמוני האזהרה מצלצלים ומחרישים את האוזניים, הנורה האדומה לא מפסיקה להבהב, ואני מוכרח להניח את האמת כמו שהיא, כל הרוצה ליטול יבוא וייטול.
חכמת הקבלה, שחוקרת את הטבע על כל רמותיו, מלמדת שאנחנו חיים במערכת אקולוגית סגורה. כל פרט משפיע על הכלל, והכלל משפיע על הפרט. המקובלים מדרגים את הטבע לארבע רמות בסיסיות: דומם, צומח, חי ובני האדם. בעוד שלוש הרמות הראשונות נמצאות באיזון, בהרמוניה, ביחסי גומלין נפלאים, הרמה הרביעית – בני האדם – נמצאים ביניהם בחוסר איזון. אותו אגו טבעי, הרצון לקבל הנאה על חשבון האחרים, גדל בהם מדור לדור, והוא פורם את כל הקשרים האנושיים החיוביים שעוד נותרו.
מכאן שעלינו לא לגשת לטפל בדומם, או בעולמות הצומח והחי, אלא בבני האדם. להביא למודעות המין האנושי את הגלובליות של העולם שאנחנו חיים בו, להראות את הקשרים האינטגרליים בכל מערכות הטבע, להסביר על טבע האדם, ומכאן לצאת לחינוך מדוקדק יותר לשיפור יחס האדם לזולת, לטבע ולסביבה.
אין דבר שמשפיע יותר חזק על כללות הטבע מאשר היחסים המקולקלים בין בני האדם, וכאשר נתקן אותם נרגיש מייד את ההשפעה החיובית על האקלים. אפשר במקביל לצאת לניסוי מרחיק לכת שבו נפסיק את פליטת גזי החממה, אבל זה ייקח יובל, ואני חותם שנגלה בסוף שלא הועלנו לחיינו, אולי קצת, טיפה בים.
אנחנו צריכים לבצע את מה שתלוי בנו, וכדאי שנזדרז. יש על כתפינו אחריות גלובלית ואם לא נפתח רגישות כלפי שדה הפעולה הנכון שלנו, אז המכות הגלובליות יחייבו אותנו לזה.
הכדור בידינו, תרתי משמע: אם נהדק את היחסים בינינו – מעל האגו שמפריד בינינו באופן תדיר – אז נתברג בקלות אל מערכת הטבע השלמה והמאוזנת; נרפא את היחסים בינינו ובכך נרפא את היקום כולו. בני האדם, נזר הבריאה, מעלים או מורידים את העולם איתם. לכן תוספת קטנה של הרגשה מלכדת שכולנו משפחה עולמית אחת, שכולנו חיים יחד על פני כדור קטן בחלל גדול, תקרין לטובה מיד על שאר הרמות בטבע ותביא אותם לרוגע. את כולנו.