"בארץ ישראל קם העם היהודי". במשפט המכונן הזה נפתחת מגילת העצמאות – המסמך המפורסם שהכריז על הקמתה של מדינת ישראל; אותו מסמך שהקריא בן-גוריון בעוז והצעיד את המדינה הצעירה לנתיב חדש של עליות ומורדות.
היום בארץ ישראל יושב עם יהודי עייף ומיואש, מאוכזב וחסר רוח. אסור להכליל כך, אבל בקולות הכאב שעולים מתלמידיי וחבריי, אנשים שהוריהם החלוצים בנו את הארץ במו ידיהם, מהגרים ציוניים שהעדיפו את האדמה הצחיחה הזאת על פני תנאים משובחים שהציעו להם אי-שם, אני שומע צער ותסכול. הישירים שביניהם מודים בפניי בקול רועד שילדיהם שוקלים לרדת מהארץ והם מסכמים לאוזניהם את החיים בישראל בשלוש מילים: "אין כאן עתיד".
אם בעבר עוד היו מי שהתנגדו לאמירות מתסיסות כמו אלה, ביטלו במחי יד משפטים פסימיים על האגדה הקדושה ושמה ישראל, הרי שהיום הוריהם של הדור הצעיר, וכן גם הסובבים אותם, מהנהנים בהסכמה שאין הבטחה של ממש בארץ המובטחת.
הבעיה מתחילה ונגמרת ברוח הישראלית שאבדה. הרוח הטובה שמילאה את עם ישראל, הן הדתית והן החילונית, נעלמה, וכלום לא נושב במקומה. את היעדר החזון וחוסר התקווה מחליפים אדישות וזלזול בציונות. את הוואקום הרוחני ממלאות גשמיות ופזילה אל מקומות מבטיחים מעבר לים. אנחנו חושבים שהכול יתסדר מעצמו, אבל לא. המצב הולך ומחריף.
מדאיג אותי יותר שמי שבכוחם להוביל שינויים, קובעי מדיניות ומשני דעת קהל, לא מבצעים שינויים מרחיקי לכת מן המסד עד הטפחות. יש מרחב עצום שאפשר להשפיע בו, במערכות החינוך והתרבות, בכלי התקשורת ובשיח היומיומי. יש שדה גדול שאפשר לעבד אותו ולהצמיח בו רוח חדשה. לא רוח לחימה כמו ששורה בינינו היום, אלא רוח חיים. אבל כלום לא נעשה.
עד כמה שהאיום נראה גדול ואפור ומכסה על כל חלקה אפשרית, אני עדיין בטוח שאנחנו מסוגלים לעשות שינוי ומהפך בתודעה. ידענו מצבים גרועים יותר בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה, ואם עברנו אותן – נעבור גם את זה.
בלי צעקות ובלי סיסמאות, אלא דווקא בעקביות ובהתמדה, בסבלנות ובעיקשות, אפשר להפיץ את הבשורה ולהתחיל לשקם את שרידי הרוח שעוד נותרו בעם. לעורר את הלב מחדש.
עם ישראל הוא בראש ובראשונה רעיון, הזדהות עם אידיאה רוחנית, נטייה לחיבור לבבי, שאיפה לאחדות מעל הניגודים והפלגים. עם ישראל נוסד והחל את דרכו עם קבוצת אברהם אבינו, אותה קבוצה יוצאת בבל שקיבלה על עצמה לשאת את דגל אהבת האחים ונעה איתו לקראת "ארץ ישראל" – הרצון להיות מכוונים ישר לאל, כאיש אחד מול כוח עליון אחד.
לכן רוב המלחמה שלפנינו היא על הרוח שנטשה אותנו, על אהבת האחים שאבדה. אין צורך להגן במילים יפות על מדינת ישראל בקרב הגויים, או לנסות לפתות עולים חדשים לבוא מהגלות, אלא בעיקר להפיח רוח חיים, תקווה וידיעה שהעתיד והגורל הטוב שלנו תלויים
בחיבור בינינו.
בחיבור בינינו.
אנחנו לא צריכים שוב ליפול לבור עמוק כדי לקום ממנו ולעלות להר גבוה בשמחה ובגאווה, בכוח ובעוצמה. העולם עצמו נקלע לשרשרת של משברים, שרוי בייאוש גדול, נמצא בחוסר אונים, ולנו יש את מפת הדרכים – לא רק עבורנו אלא עבור כל האנושות.
חכמת החיבור, השיטה לקירוב לבבות, חכמת הקבלה, מצויה בידינו, במקורות המופת שלנו. יש לנו מורי דרך ומקובלים גדולים שהשאירו לנו ירושה רוחנית שיכולה להוליך אותנו בביטחון לעבר גילוי הכוח העליון, לנווט אותנו להרגשת האחדות שתספק לנו רוח חיים. יש לנו על מי לסמוך.
אני מדבר על כך בכל הזדמנות; כותב, מתראיין, מלמד. האם זה מועיל או לא? אני לא יודע ולא רוצה לדעת. אני מתמקד במה שמוטל עליי, משתדל לרומם את הרוח שכבתה בעם ישראל ממקום מושבי. אני לא מחכה לרגעים איומים שהעם עלול לחוות ורק אז להבין כמה הוא זקוק לחיבור, אלא מנצל את חריץ התקווה שנשאר כדי למשוך את גיבורי הלב שדואגים ומשוועים לשינוי ולקרבה אל האידיאה הרוחנית של האומה.
כמובן שזו טיפה בים. הדי הפרסום מוכרחים להכפיל ואפילו לשלש את עצמם בתוכניות הטלוויזיה וברשתות החברתיות, בסילבוסים באוניברסיטאות ובתוכניות של בתי הספר. זה דורש זמן, תקציב, כוח אדם, ובעיקר דאגה.
אבל יש עתיד לישראל, אסור להתייאש. יש עתיד וצריך להתעודד ובעיקר לעודד. אחדות עם ישראל היא סעיף מרכזי בתוכנית הבריאה, בתהליך שנקבע מלמעלה, מראש מועד, אלא שעלינו לדעת להשתלב בתוכנית בחכמה, לגלות מעט דאגה כנה ולהשתתף בעלייה לפסגה החדשה.
חובה עלינו לעשות כל מה שבכוחנו, לרתום את כל הכישורים, לגייס את כל הכוחות, ועם זאת להאמין שלא עלינו המלאכה לגמור, וגם לא אנחנו בני חורין להיבטל ממנה.
(בצילום: חבר צעיר מצטרף לקיבוץ מסדה, 1939 / זולטן קלוגר)