יום העבדות הבינלאומי שמצוין השבוע ברחבי העולם הוא יום מיותר. אולי לא נעים לשמוע, אבל כולנו עבדים.
מה הופך אדם לעבד, שרשרת על הצוואר שהוא קשור בה לבעל הבית? לא רק. גם אלו שעובדים במשרות יוקרתיות במגדלים מפוארים עם אביזרי נוחות פזורים סביבם הם עבדים, רק בכלובים מזהב. אם מחר בבוקר בעל הבית יכול לזרוק אותם מהעבודה, והם חוששים שמא יפוטרו ויכתתו רגליהם ברחובות בחיפוש אחר עבודה חדשה, אז הם עבדים בני עבדים.
בארה"ב למשל יכולים לומר לאדם מעכשיו לעכשיו שהוא מפוטר וגמרנו. "תביא קופסה, קח את החפצים מהשולחן ולך הביתה". הפחד מדמות בעל סמכות שגורלך וגורל משפחתך נמצא בידיה ללא יכולת להגביל ולהשפיע עליה היא עבדות לשמה.
עבדים הם לא רק ארבעים מיליון פועלים במדינות עולם שלישי מוזנחות כמו שמציגים המספרים של המומחים, אלא הרבה מעבר לזה. העולם שלנו לא חופשי, ובהכרה ובתת-הכרה אנחנו כל הזמן קובעים בינינו יחסים של אדונים ועבדים. או שאתה אדון או שאתה עבד, אז כל אחד מנסה להיות בצד הנכון של השרשרת כלפי האחרים עד כמה שאפשר. לכן המדדים האלה שמציגים הארגונים הבינלאומיים על כמות העבדים שבעולם הם מיותרים.
אדם שהיה מקבל את החיוני וההכרחי לקיומו, כמו בימי הקיבוץ הראשונים, היה משתחרר מהפחד לעתיד, שהוא יסוד העבדות. ללא הידיעה הזאת גובר הפחד מפני המחר וגמרנו, האדם מרגיש עבד. הבעיה היא שאי-אפשר ליצור צורת חיים מלאכותית כזאת. ראינו מההיסטוריה שסופה להתפרק. כל עוד אנחנו לא משנים את הגישה הפנימית שלנו לחיים, תמיד האגואיזם הטבוע בנו ידחוף אותנו להתחלק לאדונים ועבדים.
מה שיכול לבוא במקום העבדות זאת רק אהבה, הרגשה שכולנו קרובים זה אל זה. אחרת, העבדות לעולם לא תיפסק כי היא מושגת על ידי דיכוי, ואילו החירות מושגת על ידי אהבה. באמצע אין כלום, רק אחיזת עיניים.
חירות היא הרגשת התוצאה מאהבה הדדית, כמו בין גבר ואישה: שניהם תלויים זה בזה, קשורים זה לזה בשרשרות פנימיות, אבל אם יש ביניהם אהבה טובה, היא מסירה מהם את הכבלים, את תחושת השעבוד. זו לא הרגשה פשוטה להשגה, אבל היא מיוחדת מאוד. כאלו יחסים צריכים להתקיים גם במשפחה, וגם בחברה האנושית בכללה.
כרגע האנושות עדיין מנסה להכניס תיקונים קטנים בעבדות, פה לצבוע חוק, שם לגרד כלל. אבל בזה אנחנו לא מתקנים דבר, אלא להיפך. אנחנו מסתירים את האמת, ואז דוחים את התיקונים הלאה מאיתנו.
עד כמה שנעמוד על כך שהחירות מושגת בחופש מדאגה לעצמנו, אז נוכל לעמוד תמיד על המשמר ולדאוג לאחרים, לתת כל מה שיש לנו לכל המצטרך בלי לפחד בעד קיום גופנו, כי כל אחד אז ירגיש בביטחון גמור ש"שש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו", כמו שמתאר המקובל בעל הסולם את המעמד הנעלה של ערבות הדדית בחברה מתוקנת.