ההחלטה של ענקית הגלידות העולמית "בן אנד ג'ריס" להפסיק למכור את מוצריה בהתנחלויות ביהודה ושומרון מעוררת התקוממות צפויה. אבל לצד הגינויים והזעם המוצדק היא גם חושפת את ישראל במערומיה, מגלה את הפירוד שפוקד את העם. שכן אם הציבור הישראלי היה מאוחד ומלוכד הוא היה דורש מהממשלה להפסיק תכף ומיד את הקשרים העסקיים עם החברה הבינלאומית.
לא רוצים למכור לנו גלידות ביהודה ושומרון? אז גם לא בתל אביב ובחיפה, לא בקצרין או באילת. באף פיצוצייה. ישראל היא מדינה אחת, גוף שלם, וכל פגיעה באחד האיברים דורשת את התגייסות הגוף כולו.
זו חייבת להיות החלטה מדינית ולא עסקית. כי היום זו גלידה ומחר אלו שימורים, בגדים, יינות ומה לא. לכן חייבים להתאחד ולהתנגד למי שמבקשים להכתיב לנו את המדיניות. להחליט שמי שמחרים חלק מארץ ישראל, אנחנו מחרימים אותו ואת מוצריו. לעשות לזה סוף לפני שהם יעשו לנו סוף. ולא שאנחנו עושים שרירים כדי להפגין כוח, אלא כי אנחנו צריכים להגן על עצמנו.
טוב שהזכיין הישראלי של "בן אנד ג'ריס" התנגד להחלטה של החברה העולמית, אבל הצלחתו תהיה אם ינצל את המומנטום להקים גלידה משובחת תוצרת ישראל, ולא לבקש מהציבור שימשיך לקנות את אותה גלידה.
ייתכן שבגישה כזאת נמיט על עצמנו בידוד מחברות שונות בעולם, אבל לפחות נעמוד על שלנו, ויתרה מכך נתחבר. בשלב ראשון נתחבר נגד הקמים עלינו, ובשלב הבא – וזה עיקר התיקון שלנו – נתחבר בינינו לשם החיבור, כי זה התפקיד שלנו כעם יהודי, זו המטרה שלנו: להיות אור לגויים, להראות דוגמה לחיבור לבבי, פנימי, שמצעיד את כולם לתיקון עולם.
עצם הפירוד שמכרסם בנו הוא שהוליד מראש את המקרה הזה. הפירוד בינינו הוא שהזמין ועוד יזמין עלינו התנפלויות וחרמות. בהיבט הרוחני יש צדק בלחץ שיוצרים עלינו החרמות, הם דוחפים אותנו לאחדות בינינו, אחדות שתבוא וטעמה הטוב יתפשט לכל העולם. לכן עלינו לא רק לעשות יד אחת נגד המחרימים, אלא לעשות לב אחד. נתחבר בינינו ויהיה מתוק לכולם.