הקטטה ההמונית שהתרחשה השבוע בבית החולים סורוקה בבאר שבע בין שתי חמולות מסוכסכות מהפזורה הבדואית הצליחה לחשוף בפנינו הצצה לזוועות שלא גלויות לעינינו ביומיום: אלימות קשה ויידוי אבנים, דקירות ויריות בזירת קרב הכי לא צפויה, הרחבה שלפני חדר המיון.
אפשר להפגין שרירים נגד אותן מיליציות בדואיות שמטילות אימה, מיליציות שמחר יכולות להפוך לצבאות נגד שאר אזרחי המדינה, אך לצד המהלך המשטרתי שפועל למיגור האלימות בחברה הערבית, ללקיחת הנשק מידי חמולות, חובה לחוקק חוקים ברורים ומרתיעים. לא רק בבתי החולים או במוסדות אחרים, אלא בכל קרן רחוב במדינה. חוקים נוקשים שיגרמו לכל בר-דעת לחשוב פעמיים. יצפצפו על החוקים? אז לחוקק חוקים נוקשים יותר. לגעת בעצב החשוף שיש בכל אדם, בדבר היקר לו שהוא חושש לאבד בחייו.
זה צעד ראשון מיידי כדי להוקיע את האלימות. אבל כדי לטפל בבעיה משורשה חובה לפעול במקביל ברמת החינוך. להסכים שאנחנו כחברה לא מוכנים להיות מוקפים באלימות, ולקבל יחד אחריות חברתית ולדרוש ליזום תוכנית הבראה לאומית שתכלול פרויקט משולב שבו כל המגזרים בחברה הישראלית משתתפים.
תוכנית כזו צריכה ללמד בראש ובראשונה את הסיבה לאלימות: האגו המופרז שלנו. אותו רצון זועם שגדל בנו מיום ליום ודורש לעצמו מילוי על חשבון הזולת, מה שנגמר באינספור התנגשויות וסכסוכים אלימים. רוח האנוכיות הזאת שנושבת בחברה מביאה אותנו לסף פיצוץ, ולא רק בין חמולות ובטח לא רק בדרום. מה, השיח הפוליטי המתלהם לא מוּנע מיצר הרסני? האלימות הפרועה שנשמעת בכל מבזק ומבזק לא מתודלקות מאותו מניע? חוסר הסבלנות המשווע בכבישים, התוקפנות במשפחות, בין זוגות? הכול רוכב על חוסר תקשורת בריאה, על יצר הרע, על רצון אגואיסטי שלא מקבל את מבוקשו ורומס בקלות את צרכי הזולת.
חשוב להכיר ברע ולא לטשטש אותו, להעלות מודעות להרס שהאגו יוצר בחברה. עצם הזיהוי וההכרה במחלה יאפשרו לנו להתקדם לשלב הבא – לכוון כל איש ואישה להתחבר יפה עם הזולת, וכך לאזן את הלחצים במקצת. השיא יהיה ביצירת מכנה משותף, בהעלאת החשיבות להתקשרות הדדית קבועה.
לשם כך כבר נדרשת שיטת חיבור מתקדמת המבוססת על עקרונות הטבע ומסוגלת לכסות על כל הפשעים באהבה. כשנגיע לשלב הזה נפתח יחד את ספרי חכמת הקבלה, ונלמד לעומק את השיטה לתיקון האדם ולהבראת החברה.