נניח שעומדים מולי שני ילדים, האחד הוא בני אהוב ליבי והשני הוא הבן של השכן שאין לי שום יחס אליו. ונניח שיש לי בכיס רק סוכרייה אחת, למי אתן אותה? לילד שלי או לילד של השכן? אולי אני צריך לחלק אותה ביניהם חצי-חצי?
ואם נקשה והסוכרייה היא מהסוג שאי-אפשר לשבור לשניים, מה אז? האם ללכת נגד הדחף הטבעי שלי ולתת את הסוכרייה דווקא לבן של השכן? או פשוט לתת לבן שלי? איך אני אמור לדעת איך להתנהג?
עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתי אוהב את הבן של השכן ממש כמו את הילד שלי, לגמרי בשווה, אז הייתה נמנעת ממני כל הדילמה הזאת עם הסוכרייה. הרי כשאוהבים לא צריך שכל גדול, לא נדרש חוש מוסר מפותח, הלב עצמו נפתח ואומר לך בדיוק איך לנהוג.
ילדי האהוב מהמשל הוא האגו שלי, היקר לליבי, הקרוב לי מכול, שאני דואג לו ושומר עליו מכל משמר. הילד של השכן הוא הזולת, מי שמחוץ לנו.
אם היינו מתמסרים לאהוב את הזולת ופחות קשורים לאגו שלנו, פחות מכוונים ומכווצים לספק לעצמנו הנאה ותענוג או לחילופין למנוע ממנו כאב וסבל, אז היינו חוסכים דילמות מוסריות בין בני אדם. הייתה בינינו פשוט אהבה. זו
תמצית התורה: להגיע למצב רוחני שנקרא "ואהבת לרעך כמוך".
✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "