ליל הסדר. כמדי שנה אנחנו תקועים בהמונינו בפקקי ענק, מצטופפים יחד סביב שולחן החג, ובכל זאת מוכנים לשים הכול בצד כדי לנשום מעט אווירה משפחתית חמה. רוח החג מנצחת, מכריעה כמעט כל איום ביטחוני, כל סיפור טרור, אפילו מאבקים פוליטיים
רצון משותף לקשר טוב בינינו מספק לנו מרץ לטרוח, לנקות, לקנות, לבשל… וכל זה כדי לשבת סביב השולחן וליהנות יחד מאווירת החג. אחרי הכוס השלישית הרצון הזה מתנגש עם המציאות. השיחה מנומסת מדי, האורחים קצת מעצבנים, הטקס מעייף והאווירה מתקררת עם האוכל. הולכת ומתבררת ההבנה שהרגש שאנחנו מחפשים אינו בנמצא.
הוא שם. רק מחכה שנגרד קצת את השכבה הדקה והמאובקת מעל הלב, שנחשוף את ה"חמץ" שמעכיר את היחסים בינינו ומונע מאיתנו להרגיש טוב באמת. ברגע שנצליח לראות בעיני רוחנו תמונה טובה חרף התחרותיות, הביקורת והאדישות, נחזיק בתמונה הזו ולא נרפה, היא תהפוך למציאות ו"נצא" מהרגשת הפירוד, נצא מ"מצרים".
אנחנו עם מיוחד במינו. מיוחד ביכולת שלו להתאחד ולעקור את "האגו" שמכרסם בנו מבפנים, האגו שמושל בנו ומפריד בינינו. אילו רק נפַתח דאגה זה לזה כשם שאנחנו דואגים לילדינו, נקבל מהזולת הרגשת ביטחון כה חזקה, שבכוחה לבטל ולו לרגע מחשבה על עצמי. אז יוכל להתעורר כוח כל כך חזק, כוח של חיבור שבאמצעותו נוכל לפרוץ את החומות בינינו ולצאת לחופשי מהשעבוד של כל אחד לעצמו.
אלה לא רק מילים יפות. בידינו, עם ישראל, השיטה לחיבור, חכמת הקבלה, שבעזרתה אנחנו יכולים ללמוד איך לבער מתוכנו את שהחמיץ. זוהי המתנה שקיבלה האומה שלנו, זה היסוד שלנו. בואו נממש אותו ונעביר אותו לעולם.