אולימפיאדת טוקיו חשפה כמה מהרגעים שהעצימו את הצד היפה של המין האנושי: שני אתלטים, אחד מאיטליה שני מקטאר, חלקו ביניהם מדליית זהב בקפיצה לגובה. שתי שחייניות מארה"ב שהפסידו לשחיינית מדרום אפריקה וניגשו לחבק אותה. שני אצנים שנתקלו זה בזה ואיבדו סיכוי לנצח, הלכו מחובקים כדי לסיים יחד את המסלול.
הרגעים האלה באולימפיאדת טוקיו, שנחתמה השבוע, מהדהדים סיפור אהבה יפה שהתרחש באולימפיאדת 2012, בתחרות האתלטיקה הקלה. חלקכם זוכרים אותו.
זה קרה מטרים ספורים מקו הסיום, כאשר הרץ הקנייתי אָבֵּל מוּטָאי התבלבל בסימוני המסלול והפסיק לרוץ; הוא חשב שהגיע לסוף. האצן הפורטוגזי איוון פרננדז, שהיה ממש מאחוריו, הבין מה קורה והתחיל לצעוק לו שימשיך לרוץ, אבל מוטאי לא ידע פורטוגזית ולא הבין מה הוא צועק. פרננדז שהגיע אליו, ממש דחף אותו פיזית לעבר הקו המקורי – ומוטאי ניצח.
כתב השטח שלא הבין מה מתרחש מול עיניו הלך לברר, "מה קרה? למה נתת לו לנצח?", ואיוון ענה, "הוא ניצח, המרוץ היה שלו", וכשהכתב התעקש, "אבל יכולת לנצח!", איוון הסתכל בו ואמר: "ומה תהיה התכלית של הניצחון הזה, מה תהיה שווה המדליה, מה אימא שלי תגיד עליה?".
זאת תשובה! איוון ידע שאימא שלו הייתה מגנה אותו אם לא היה עושה כך. זה חינוך. הרגשת בושה בפני מישהו מוערך, במיוחד אימא, היא משמעותית עד כדי כך שהיא יכולה לשמור על אדם בכל רגע בחיים. תראו איך ספורטאי אולימפי, איש בוגר ועצמאי, מחזיק את אימא בראש, אפילו בזמן כל כך קריטי בתחרות, מחשב במהירות גדולה מרגליו הזריזות מה אימא תגיד אם אקח את הניצחון לעצמי? – ופועל לפי התשובה שחישב לעצמו. מקסים. כך זכינו לראות את האדם שבאדם בפעולה.
כדי שעוד ערכי התחשבות יאירו את שמי החברה האנושית ולא יהיו נדירים כמו כוכב בודד בלילה חשוך, עלינו לדאוג לארגן חינוך שיבליט את הסיפוק העצום שבמנהג אנושי כזה, שהוא לאין ערוך עמוק וממלא ממדליה מתכתית בין השיניים וכבוד בתקשורת העולמית.
באופן טבעי אנחנו נמשכים אחר כבוד בכל מחיר, מבקשים להתמלא הנאה מכך שאנחנו יותר מאחרים. הכוח העומד בבסיס האדם הוא כוח הרצון, ולא סתם רצון, אלא רצון לקבל הנאה, שמכוון למילוי עצמי. אדם מטבעו אינו יכול לשחות נגד הזרם האגואיסטי שבו, הרי זה כוח החיים שמניע אותו ולכן הוא חזק ממנו בהרבה. אבל באמצעות חינוך נכון אפשר לתעל את הזרם הזה, לסכור אותו כך שלא ירצה לגנוב, לא יוכל לבגוד ובכלל לא לעשות כלום לרעת הסביבה.
מלבד כוח הקבלה שבלב האדם חבוי גם ניצוץ אנושי של נתינה, באמצעותו יכול האדם למסור את חייו למען האחרים. רק חינוך נכון מסוגל להוציא לאור את הניצוץ הזה ולנתב את האדם לחשיבה נכונה.
כדי לרומם את האדם לפסגות רוחניות חדשות מעל לחומר האנושי, לשנות את היוצרות שבו לטובה, הוא זקוק ללימוד חכמת הקבלה. בכוחה לספק לאדם כוחות להשליט בעצמו את יצר הטוב על יצר הרע, לצאת מעורו ולשבור את מחיצות העולם החומרי.
הסיפור של הרץ הספרדי מחמם את הלב. כך הספורט צריך לתפקד, כמו שראינו פה ושם באולימפיאדת טוקיו. אבל אלו סיפורים בודדים מדי בסאגת הספורט שהתגלגלה להיות מלאה סמים ורמייה, שהכול בה כשר בשביל ניצחון. לפחות נשתף בדוגמאות כדי להזכיר לעצמנו מה אנחנו יכולים להיות.