ייתכן ואת ארוחת הבוקר שלכם פתחתם בחביתה עם סלט ירקות טרי. אולי גם קינחתם בשייק מפירות העונה. אבל החקלאות הישראלית, שמספקת לנו מתוצרת הארץ, נמצאת במבוי סתום.
בשנים האחרונות מראים הנתונים בישראל שבעקבות מזג האוויר התייקרו הפירות פי שניים והירקות בכשמונים אחוזים. זו אחת הסיבות שמשרד האוצר ומשרד החקלאות בעד הרפורמה שתתיר בתום חמש שנים יבוא חופשי של פירות וירקות.
האם מדובר בחיסול חלק מהחקלאים ובפגיעה בסוגי הגידולים שגדלים, או שמא זו ברכה לתושבי ישראל? האם בכך נוזיל את יוקר המחיה? האם הצרכן בסופר ייהנה מאגסים במחירים נוחים? למי בכלל משתלמת המהפכה המתוכננת בחקלאות?
אין ספק שעבור חלוצי החקלאות זו בשורה קשה, שכן עבורם החקלאות בישראל היא לא רק עסק כלכלי לכל דבר, אלא בראש ובראשונה נס במדבר. הם החלו את דרכם ברחבי ישראל, רחוקים מהמרכזים הכלכליים שבאו אחר כך. הסיוע הכלכלי והתמריצים מהמדינה אינם מספיקים לטענתם להתמודדות עם איומי האקלים, המזיקים, האירועים הביטחוניים המשבשים את פעילותם ועם הקושי לשנע ארגזי תפוחים מהגולן או אבטיחים מהבקעה למרכזי הערים הגדולות.
בנוסף, אין להם מספיק כוח אדם למלאכה הקשה, הדשנים והמים להשקיה יקרים, והם דורשים התחשבות במצבם. על פניו, מצוקת החקלאים ברורה. באותה מידה, מחאת הצרכנים מוצדקת. עבור משפחות רבות, פירות העונה הפכו ללוקסוס.
עם כל הכבוד לכל אחד מהצדדים, אי-אפשר להכריע מי צודק ומי לא צודק. כל אחד מושך לכיוונו בלי להביא בחשבון את שאר הצדדים במשוואה. מזמן תמו להם הימים היפים של "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". האגו הישראלי גבר והשתלט על כל חלקה פנויה. כשם שהפריד בינינו וניתק אותנו בהדרגה מההרגשה האחת שאפפה אותנו עם קום המדינה, כך ממשיך האגואיזם ומוביל לפערים חברתיים וכלכליים.
האידיאלים הקסומים של הפרחת השממה ויצירת עם סגולה שיאיר באחדותו לכל העמים התחלפו באידיאלים שתלטניים שמקורם בטבעו האגואיסטי של האדם בכלל ושל היהודים בפרט. ברור שאפשר לעשות כאן חיים טובים יותר, זולים יותר, משתלמים לכל כיס. אבל לא, האגו לא מאפשר לזה לקרות.
כל עוד אנחנו שקועים עמוק בבוץ האגואיזם, ובעלי אינטרס רבים בוחשים בחקלאות הישראלית, אז אין סיכוי לשינוי. להיפך. הכול מצביע על קריסה ושאר ירקות מבאישים. לכן רפורמות כלכליות למיניהן שמטרתן הוזלת יוקר המחיה נכשלות בזו אחר זו. פיקוח ממשלתי על מחירים, מכסות, מכסים, היתרי יבוא מקביל – כל הרעיונות היפים מתנפצים על חומת המציאות שבה אנחנו מתנהלים בינינו במשחק סכום אפס אכזרי, שבו הרווח של האחד הוא בהכרח ההפסד של השני.
בעולם בו כולנו תלויים זה בזה, אפילו בעל כורחנו, התנהלות אגואיסטית כזו משמעותה חוסר איזון, משברים וסבל רב לכולנו. אין כאן טובים ורעים, אלא רק אגואיזם המפר את האיזון וההרמוניה, את החוקיות המאפיינת את הטבע.
כאשר התחילו להקים את הקיבוצים בנגב במדבר, שאל מורי הרב"ש את אביו בעל הסולם, איך אנשים יכולים להקים קיבוץ במקום שיש בו רק חול ואין בו מים, שהשמש יוקדת שם כל היום והחום נמדד בחמישים מעלות? ענה לו בעל הסולם, אנשים עוד יחיו שם. הם ירצו שירד גשם, יתפללו שיבוא גשם – וירד גשם. שאל אותו הרב"ש, מי יתפלל? הם קיבוצניקים, הם לא מאמינים בכוח העליון ולא בכלום. הם מזלזלים בו, יורקים עליו, איך הם יתפללו? על כך אמר לו בעל הסולם, תפילה היא כשאדם מרגיש חיסרון בלב. כל אדם.
נגד האגו המפלג שהרחיק לכת רק היחד הישראלי ינצח. הטוב שלנו תלוי בכך שכולנו נרגיש חיסרון לחיבור ונרצה להשתנות יחד. אומנם אין לנו רצון טבעי לכך, אבל אם נעלה חשיבות לזה בכל דרך אפשרית, אז השפעת הסביבה תזרים בנו כוחות חדשים, ותעורר בנו תפילה משותפת, פנייה מעומק הלב, שתביא לתגובה חיובית מהטבע, וכמו גשם שפתאום בא מהשמים למדבר – תלכד אותנו בשטף פנימי ללב אחד. ולאף אחד לא יחסר יותר דבר.