משל יפני מספר על סמוראי שבא לחכם ושאל אותו, "האם יש גן עדן וגיהינום?". "מי אתה?", שאל החכם. "סמוראי", השיב הלוחם. "אתה משקר", אמר החכם, "פניך הם פני קבצן". הסמוראי שלף את חרבו והחכם אמר "כך נפתחות הדלתות לגיהינום". הסמוראי הבין, הרכין את ראשו והחזיר את החרב למקומה. "וכך נפתחות הדלתות לגן העדן", אמר החכם.
האם אדם יכול להימנע משליפת חרב על כל עלבון כדי לא לעבור דרך הגיהינום בדרכו לגן עדן? קשה מאוד. אני חושב שתכל'ס זה בלתי אפשרי.
דרכנו לגן עדן עוברת דרך הגיהינום, מפני שכאלו אנחנו, כזה הוא האגו שלנו – לא סולחים, חייבים להגיב מיד על כל פגיעה בכבודנו. המחשבה הראשונה שעוברת בראשנו היא "שלוף את החרב!".
אדם לא יכול לברוח מטבעו, לא יכול בשום דרך להפוך את עורו ולהנהיג הכול בטוב, כי כפי שכתוב שאמר הבורא: "בראתי יצר הרע". אומנם אחר כך מוסיף הבורא, "ובראתי לו תורה תבלין" לתיקונו. אבל תחילה, ישנו הרע.
והרע נוצר מלכתחילה כדי שאדם יוכל להכיר את טבעו מקצה אל קצה, מהרע אל הטוב. שידע אותו בשלמות, עם שתי התופעות שלו, שתי ההתוויות שבו, ואז ייטה אל הטוב. כך תהיה לאדם הנהגה אמיתית של הטוב על פני הרע.
אדם חכם רואה את הנולד, יכול מראש לזהות את הגיהינום על כל צעד ושעל, ומסוגל מראש לנהוג אחרת. אבל זה מגיע על ידי התנסויות גדולות מאוד. כלומר הניסיון בנפילות לגיהינום הוא שמַחְכים את האדם, כמו אותו חכם יפני, שחכמתו היא פרי ניסיון עצמי.
גן העדן מושג בעיקרון על ידי הכנעת האגו, הרכנת הראש בפני החכמה העליונה שיש ביחס הטוב לזולת. כלומר צריך להרגיש את האגו בכל ההתהוויות האפשריות שלו, וכנגדן להתאמן בהנהגה עצמית אחרת. אבל אני חושב שהתרגול הזה נשאר בגדר פילוסופיה סתמית אם הוא לא נעשה בחברה מתאימה.
חברה מתאימה היא כזו שכולם רוצים לקיים בה את אותו מהפך בהנהגה מרע לטוב, מְתַרגלים אותו זה בפני זה, רואים ביחד שהם לא מסוגלים – מה שנקרא בחכמת הקבלה "הכרת הרע" – ואז רק בעזרה הדדית זה לזה, הם יוצאים יחד מבור הגיהינום.
יחד הם נותנים דוגמה זה לזה להחלטתם הנחושה לצאת מהאגו, יחד הם מבקשים, מתחננים לכוח העליון שיוציא אותם מעצמם כי רק הוא שתכונתו הופכית יכול. הבקשה המשותפת נענית, והם יוצאים. אנשים כאלו שהתרוממו מעצמם, מעלים איתם יחד את כל העולם.
רוצים לקבל תשובות לשאלות המהותיות בחיים?
מכללת "קבלה לעם" מזמינה אתכם לקורס "יסודות חכמת הקבלה".