משל לשני אנשים שרצו לעשות סעודה. אחד אמר שהוא ייתן הכול חוץ ממלח, חומץ, שום ושאר תבלינים. והשני ייתן את התבלינים. לבסוף התגלתה מחלוקת ביניהם. לכן כל אחד עשה את הסעודה בנפרד, אחד נתן קמח, דגים, בשר ודגים כבושים. והשני עשה סעודה ונתן את כל התבלינים.
והאורחים משתי הסעודות, ממי יוכלו ליהנות – תבלינים לבד אי-אפשר לאכול, כי מי יכול לאכול מלח לבד או שום, או בצל, או פלפל שחור וירק חריף? ומי יכול לאכול בשר או דגים בלי מלח? ולא הייתה להם ברירה, עד שנעשה שלום וערכו את שתי הסעודות והיה טעים.
את המשל הזה סיפר מורי הרב"ש, הרב ברוך שלום אשלג, והוא רלוונטי לימינו. במקום לערוך סעודה משותפת, ישיבה סביב שולחן עגול, כשבמרכז אוכל ישראלי מתובל מעשה ידי כל המשתתפים, בחרנו בעימות ובמחלוקת.
הקורונה הרחיקה בינינו, ואנחנו לקחנו את המצב רחוק מדי. התרחקנו כל כך עד שאבדה לנו לגמרי האמונה בחיים משותפים. המפלגתיות גוברת, השבטיות חוגגת, ובחלק נשמעים קולות של ייאוש המציעים לחלק את העם לשני מחנות, ובחלק הכאב גובר והם פשוט אורזים ועוזבים. לא כי לא אכפת, אלא כי שובר את הלב לראות מה קורה פה, במדינה האהובה שלנו. אז הולכים לחפש פינה שלווה, כזאת שלא אכפת ממנה, שאין אליה שייכות כמו לארץ ישראל.
אין צד צודק ואין צד טועה, אין טוב ואין רע, אלא הניתוק בין השניים הוא הרע. החיבור ביניהם על פני הניגודים אותו אנחנו מחפשים, ואסור לנו לברוח ממנו וגם לא זה מזה.
הפוסט נכתב על בסיס ישיבת הכתבים השבועית – לינק לצפייה בשיחה
моментальный займ на карту сбербанкасрочный займ 100000срочный займ на карту сбербанка маэстро