במסגרת הביקורים שלי בארה"ב דיברתי עם הרבה יהודים אמריקאים, והתפלאתי לשמוע שהם לא היו מעולם בישראל. כששאלתי אותם איך זה יכול להיות, התשובות היו מגוונות: "פשוט לא יצא לי", "ישראל לא מעניינת אותי", "מה אני אעשה שם?", "אין לי קרובים שם". זאת אומרת, יש להם הרגשה חזקה וברורה שהמדינה הזאת, שהקרקע הזאת, לא שייכת להם בשום אופן, ולכן הם לא מגיעים לבקר.
לאותם אנשים אין מחסור בכסף שמונע מהם לבוא לכאן למספר חודשים, למספר שבועות, או אפילו לביקור בזק, אלא שהם לא מרגישים בכך צורך. לנסוע לאיים הקריביים לחופשה? זה כבר משהו אחר, אבל לישראל? הם יכולים להגיע ממש קרוב, לנסוע למצרים למשל, אבל לא לישראל. מארץ ישראל יש להם דחייה.
על פניו, זה נשמע סותר כל היגיון, כי יהודים תמיד התפללו "לשנה הבאה בירושלים", והנה היום אפשר להגשים את התפילה, אבל התפילה הזאת נוגעת רק באנשים שיש להם זיקה למקורות האומה. אדם שאין לו קשר למקורות לא מרגיש שום משיכה – לא לארץ ישראל, לא למדינת ישראל, ובכלל לא חושב שיש לו חובה לדרוך כאן.
אני זוכר איך בילדותי סבא שלי היה מדבר איתי בהתפעלות על ישראל. אז לא הבנתי למה התכוון כשאמר: "כשתהיה גדול, אני בטוח שתוכל לבקר בישראל". רק כאשר הגעתי ארצה, בכבישים העולים לירושלים נזכרתי במילים שלו והבנתי.
ריגש אותי מאוד שמה שסבא לא זכה לקיים, אני מקיים במקומו ובשבילו. אבל שוב, זה בגלל שהוא היה דבוק למקורות והייתה לו השתוקקות עצומה שלא התממשה כי לא יכול היה לצאת מגבולות רוסיה.
זה ההבדל בין יהודים שחיו אז ברוסיה לבין יהודים שחיים מאז ועד היום באמריקה. לאלו לא הייתה אפשרות והם היו מלאים השתוקקות, ואלו יכולים אבל לא רוצים. בעיה גדולה עם היהודים, והיא כולה תלויה בערכים ובחינוך.
כל עוד העיניים פקוחות והאדם מסתכל בספר, קורא דברי חכמים וקשור לשורשו, אז יש לו משיכה למקור, לארץ ישראל. אבל כל עוד הוא רואה בעיניים רק דולרים ויעדים אחרים, הוא לא יסתכל לכיוון ישראל.
✅ רוצים להעמיק?
צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"