בשנת 1998, כששכבתי בבית חולים אחרי תאונת דרכים קשה, לא יכולתי לעשות אפילו שני צעדים מהמיטה. הדם מילא לי את הריאות ובקושי נשמתי. הניתוח שהייתי אמור לעבור נדחה ונדחה בגלל עומס במחלקה, ואז באו שני רופאים ואמרו "אנחנו רוצים להכין אותך לניתוח". לא חיכיתי לכיסא גלגלים ובאורח פלא רצתי לחדר הניתוח, נישא על כנפי הדמיון – לנשום מחדש, נשכבתי על המיטה ולחשתי מאושר, "אני מוכן!".
כמו בכל גוף בריא, שכל נים, עצם ושריר בו מכוונים למלא את פקודת האדם שבראשו, כך עם ישראל כשהוא שלם, מכוון למלא את רצונה של המחשבה העליונה, הכוח העליון של הטבע. אבל אחרי שעברנו "תאונה קשה", חורבן שהגלה אותנו לאלפיים שנה ופיזר את האיברים שלנו לתפוצות, איבדנו גם את הראש. כל אחד התחיל להתרוצץ עם דחף עיוור של "אני אני!" והתעלם בגלוי או בנסתר מהשאר, הפער בינינו הלך וגדל והגענו עד הלום.
אם היינו מכירים במצבנו היום, ומשווים אותו למצבנו כעם מאוחד, כגוף מתוקן, היינו כבר מזמן מדלגים לשולחן הניתוחים ומבקשים בשמחה, "תחבר בינינו, תאחה אותנו!". אבל מי רוצה לדבר על ניתוח מסובך כזה כשהוא לא מרגיש איך כל נשימה עולה לו בדם, שהוא לא תופס שבלי ניתוח מצבו הולך ומידרדר בלי סיכויי החלמה, וחס ושלום הוא יכול לקרוס וינחתו עליו צרות רעות יותר, כמו שמספרים על מלחמות המשיח באחרית הימים.
העתיד שלנו תלוי לגמרי במידה שבה נצליח לתאר לעצמנו כמה טוב יהיה להיות כאיש אחד בלב אחד, לנשום עמוק ולהיות קשורים בראש אחד – במחשבה שתעשה לנו כנפיים.
מוזמנים לצפות חינם בסדרת הסרטונים שלי "מסע לעולם פנימי"