לפנות בוקר הייתי מגיע ומוצא במטבח צלחות עם שאריות של חומוס, בצל, חתיכות לחם וקצת שתייה חריפה.
כך הבנתי שהגעתי למקום שבו יש קשר בין האנשים הרבה מעבר ללימוד יומי סתמי. זה היה כשהתחלתי ללמוד את חכמת הקבלה אצל מורי ורבי ברוך שלום אשלג, איתו ישבו שישה זקנים שלמדו עוד עם אביו, הרב המקובל הגדול יהודה אשלג, בעל הסולם.
הם היו חבורה קטנה ומגובשת, כמו קיבוץ קטן בתוך עיר, עובדים כמה שצריך כדי להתקיים בפשטות, ואת שאר השעות מעבירים יחד, בלימוד ובסעודות שלא האוכל בהן הוא העניין אלא חיבור הלבבות, מימוש חכמת הקבלה.
בעל הסולם חלם בזמנו להקים עם תלמידיו קיבוץ, שבו יוכלו ליישם את צורת החיים של "הדור האחרון" עליו הרבה לכתוב: חיים של שיתוף רוחני, וכיוצא מזה גם קיום שותפות חומרית. בעצם כל המקובלים לדורותיהם נמשכו לרעיון השיתופי.
אפשר לשאול, אם הרעיון של חכמת הקבלה הוא חיבור העם, ואחר כך אפילו חיבור כל העולם, אז למה להקים חברה סגורה בתוך עצמה? אם רוצים לקרב בין כולם, לא כדאי לחיות בתוכם? אבל הרעיון שלהם לא היה להתבודד בחברה סגורה, אלא לבנות חברה קטנה שתהווה גרעין לעם ישראל המחובר, שתניח יסוד לבניין האומה המאוחדת.
גם כשמורי הרב"ש הלך מהעולם והקמנו קבוצה על שמו, "בני ברוך", חלמנו על קיבוץ בישראל, שבו נוכל ליישם את דרכו ושיטתו של בעל הסולם ולהפיץ אותה ברחבי העם. אלא שלא הצלחנו בזה בכלל.
בדקנו את כל האפשרויות, נסענו צפונה, התגלגלנו דרומה, חיפשנו בכל מקום בסיס שבו נוכל להתפרנס בפשטות ולהקדיש את החיים לפיתוח "השרירים הלאומיים שהתנוונו בנו" כמו שקרא לזה בעל הסולם. אלא שלא ראינו ברכה בחיפושים. כאילו נתקלנו במחסום אטום, כוח עליון סגר לפנינו את כל הדלתות. אז הבנו שהחלום הזה לא מתאים לדורנו, שעלינו להתקדם לחיבור בינינו בדיוק בתנאים שניתנו לנו.
הגענו לפתחו של הדור האחרון, דור המשיח, ובזמן הזה לא נראה שהאחדות תבוא מתוך חברה קטנה וסגורה שתשפיע על כל האומה, אלא שהרעיון היהודי יתפוצץ בחברה, ותוך זמן קצר וסמיך יתפשט בכל העם, יתבטא בהבנה מי אנחנו ישראל, בהחלטה לפרוש את רעיון הערבות ההדדית על כל הארץ ולהתאחד כאיש אחד מול כוח עליון יחיד.
למעשה התעוררנו לפנות בוקר מחלום רע אל מה שידענו תמיד.
מוזמנים ל"זום לחיים", מפגש פתוח עם מרצי מכללת "קבלה לעם", והפעם על השגת הבורא לפי חכמת הקבלה.