כבר ארבעה ימים שיש חילופי אש כבדים במזרח אוקראינה, ובמקביל התכנסה אמש ועידת מינכן לביטחון והזהירה כי "רוסיה וסין מעוניינות להחליף את הסדר העולמי הקיים".
צודקת הוועידה בקביעה ובאזהרה שהיא נותנת לעולם. פרט אולי לאיראן ולעוד מדינות ערביות קטנות פה ושם, אין עוד מעצמות שדורשות שינויים גדולים וחדים ברחבי תבל כמו רוסיה וסין.
האמת היא שפניה של סין אינם למלחמה. הסינים באופיים רובצים כמו נמר על ענף עץ גדול, מחכים בשקט לטרף שלהם, וברגע הנכון יזנקו עליו בלי למצמץ. הרוסים לעומתם הפוכים בגישה. הם יפתחו במערכה צבאית מבלי להתחשב במחיר הדמים שישלמו.
בכך הרוסים והסינים משלימים זה את זה. הסינים מוכנים לתמוך ברוסים, והרוסים מצידם נהנים מהתמיכה הסינית. אבל לחיצת היד ההדדית תחזיק מעמד עד גבול מסוים. ברגע האמת, כשסין תזהה את הקורבן משוטט מתחת לעץ שעליו היא יושבת, היא תנתר ותטרוף אותו. בדיעבד, יהיו אלה הרוסים שיפתו מבלי משים את הטרף אל מתחת לענפי העץ שיושב עליו הנמר הסיני.
מנהיגי המערב מכירים היטב את האופי השונה של כל אחת מהמעצמות. במשך מאות שנים מדינות המערב והמזרח חיו יחדיו, והן למדו להכיר לעומק האחת את השנייה. כולם למשל מכירים את האופי הרוסי, שהמלחמה עבורו היא כסות למשאלה עמוקה יותר: לקבל אהדה וכבוד.
הרוסים משתוקקים שהעולם יעריך אותם ויביט בהם בעיניים קרועות לרווחה שהם גדולים וחזקים, חכמים ומיוחדים, אומה אשר עולה על כולם. הם מודעים טוב מאוד למניע הנטוע בהם, והם בעצמם כתבו ופרסמו עשרות ספרים על האופי הטבעי שלהם שלא יכול לשבת שקט ורגוע, אלא תמיד מחפש הזדמנויות לנפח את החזה בגאווה.
אין כאן כל עניין לגנאי, אלא הכרה באופי של העם.
אם הזירה הבינלאומית הייתה מניחה את הרכיב האנושי הזה על שולחן הדיונים, ייתכן והיחס למצב היה שונה. אולי היו מוצאים דרכים יצירתיות למלא את הצרכים הטבעיים.
עובדה, רוסיה צולעת מבחינה כלכלית ומערכה של ממש עלולה לפגוע בה. אבל הדחף להיות במקום הראשון – המוכר לנו גם מהמשחקים האולימפיים – חזק יותר מכל שאר הדחפים. לכן בין אם יטילו על רוסיה עיצומים, או יעניקו לה כל שתבקש רק שתירגע, ואפילו אם אוקראינה תסכים לא להצטרף לנאט"ו רק כדי שיעזבו אותה לעצמאותה – הרוסים לא יעצרו, כי הם מבקשים להפגין את כוחם בעולם, להוכיח לכל באי תבל שידם על העליונה.
באופן אישי, כבר קשה לי לעקוב אחרי כל הדיווחים, ומזמן איבדתי את הזרימה ההגיונית של המהלכים. אבל זה לא צחוק. יש פצצת אטום ברקע, והמלחמה עלולה להתלקח ולגרור עימה מדינות רבות.
אני בוחר להתעמק ברובד הפנימי. בסופו של דבר, מאחורי החזות המלחמתית של המדינות יש אומות, קבוצות גדולות של בני אדם. ולכל אומה ואומה יש לב ואופי משלה, כוחות שפועלים בה ומניעים אותה. זה העיקר שמעסיק אותי – לא הכוחות השליליים הפועלים בתוך ובין כל האומות, אלא כוח האחווה שמסוגל להתעורר ולחבר בין המדינות ולכבות את רוחות המלחמה. כמו שכתבו חכמים, "על כל פשעים, תכסה אהבה".
בנקודה זמן זו שבה הדברים מתגלגלים מטה בקצב מהיר, נותר לי רק להמשיך ולקוות שכל הצדדים יניחו את הנשקים בצד, יתעלו מעל חילוקי הדעות ולא ייגררו למלחמה עקובה מדם.