המלחמה באוקראינה מזכירה לי את אחד המפגשים שהיו לי עם הבאבא סאלי, אותו מקובל ענק, חכם גדול בדורו, שחי בנתיבות בשנותיו האחרונות.
בזכות חיים מלכה, קרוב משפחה שלו, חבר טוב שאיתו למדתי בחברותא את חכמת הקבלה, הייתה לי האפשרות לפגוש אותו פנים אל פנים.
הבאבא סאלי רק התפלל, דיבר אלינו במזמורי תהילים וקרא את "שיר השירים" האהוב עליו. הוא כבר היה זקן מאוד, להערכתי כבן תשעים; בקושי שמע, בקושי ראה, ולמרות זאת הרגיש היטב כשהיו מתיישבים מולו ובירך אותנו.
לא אשכח איך במהלך אותו ביקור הוא התחיל פתאום לצעוק, צעקה כזו חלשה ומתמשכת. מיד הסבירו לנו שזה בגלל ההתקפה של הצבא שישנה כעת, אולי מבצע ליטני, אולי מבצע אחר. באותה שעה חיל האוויר תקף יעד כלשהו באזור אחר לחלוטין, ומבלי שחלפו מעלינו מטוסים מחרישי אוזניים, הבאבא סאלי הרגיש את המתח בתוכו, התרגש כולו, עד שכעבור מספר דקות נרגע והמשיך בהרגלו.
מקובלים מרגישים הכול בפנימיות עולמם. הם חשים את גלי המלחמה שעוברים סביבנו ברחבי העולם. הם לא רק מרגישים את המצוקה כמו גלאי; לא רק מבקשים שזה יחלוף ודי, אלא הם מודעים לכך שהכול בא מלמעלה, לכן הם מתפללים שהדין יתחלף ברחמים, שהמלחמה והקרב יתהפכו לשלום ולשלמות, שהפירוד והשנאה יתחלפו בחיבור ואהבה.
כך, כיתרון האור מן החושך, הם מגלים את הכוח העליון, הכוח האחד המשלים בין שני ההפכים המנוגדים.
ספר הזוהר מלמד כי "בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים שזכו לזה נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק" (זוהר לעם, מאמר "שתי נקודות", 121). שנזכה גם אנחנו לפתח רגישות כזאת.
✅ רוצים להעמיק?