מי שגר בנגב – באר שבע והסביבה – מכיר ממקור ראשון בעיה שהופכת יותר ויותר קשה: מדינה בתוך מדינה. התושבים רואים מול העיניים את ראשי הפשע הבדואים צוברים כוח, מודיעין, תחמושת וחוצפה, והם מבינים שאף אחד לא יעז להתעסק איתם, אפילו השופטים מפחדים.
רעולי פנים נוהגים בפראות ויורים באוויר באמצע יום רגיל, גניבות חקלאיות הן עניין שבשגרה, וגם פרוטקשן, הברחות נשק וסמים, הטרדות של נערות יהודיות ואלימות מכל סוג קורים באופן תדיר במחוז הדרום של ישראל.
מדינת ישראל מתייחסת למצב בחוסר כל היגיון. במקום לסגור ולהרתיע, לחוקק ולאכוף, היא עושה את ההפך הגמור: פותחת גבולות. ייכנס כל הרוצה, ערבים ממדינות שכנות, בדואים מחוץ לישראל. בסוף עוד נחוקק חוקים שלנו עצמנו לא יישאר מקום לחיות בו, לא בדרום, לא בצפון ולא במרכז.
גרוע מכך הוא שהמדינה לא מסוגלת לטפל בתופעה, ונראה שהיא פשוט לא רוצה. כאשר כל אחד חושב על הקדנציה הבאה, עסוק בלחשב איך להמשיך לשבת על הכיסא ולהתגלגל עם תפקידו, אז אין חשיבה על העתיד, אלא "מה שיהיה יהיה, אחריי המבול". וזו בעיה גדולה, כי מיום ליום קשה יותר לסובב את הדברים ולהשיבם למסלולם.
לבדואים ולערביי ישראל יש פוליטיקה חכמה: מתיישבים על האדמה, וזהו. ואין בית דין שיכול לכוף עליהם את החוק. היום יש להם הרבה כוח ונשק, ובכלל אי-אפשר לריב איתם, הם חזקים יותר. לעומת זאת אם יהודי יעשה להם משהו, הוא עלול לעמוד למשפט ולקבל עונש חמור.
על המגמה הזאת כבר כתבתי ודיברתי לפני שנים רבות. היא לא קורית רק בנגב, אלא גם ביפו, לוד ורמלה, ובהרבה מקומות בארץ שהולכים ומאבדים כל שייכות למדינת ישראל. ולהם טוב, הם מקבלים את כל השירותים, החל מביטוח לאומי וכלה בקופת חולים, וכל ערביי הארצות השכנות מקנאים בהם ושונאים אותם על כך שהם יושבים אצלנו ונהנים מכל טוב.
בינתיים בקואליציה יושבת גם מפלגה ערבית שמאיצה לחוקק כל מיני חוקים קטנים. כאן להכניס עוד קצת אנשים מחו"ל ולתת להם אזרחות, שם להוסיף הטבות מיוחדות. זה מה שרואים על פני השטח, ומי יודע מה אנחנו לא רואים.
כך קורה ועוד יקרה. מיום ליום נרגיש שהחיים שלנו בסכנה, שאנחנו חיים בתוך אויב שמתפשט, מתחזק, וביום מן הימים ידחוף אותנו לים. אני לא רוצה להצביע על הזמן שבו זה יקרה, הלוואי ולא יקרה. אבל זאת המגמה והיא התחילה מזמן.
הנורא הוא שאין מה שיגרום לשינוי. כל עוד העם אדיש, כל עוד הוא לא חושב ברצינות על העתיד שלו אלא "יהיה מה שיהיה", הכול יתדרדר במהירות. לא יישאר קשר בינינו – אותו קשר מיוחד שחקוק במקורות האומה ועושה מאיתנו יהודים, ומכאן לא יהיה לנו קשר וזיקה למדינה.
בין האומה הישראלית לארצה יש קלאץ' מיוחד והוא המשיכה לפנימיות, לרוח, הדחף לדעת מי אנחנו ולשם מה נועדנו. אם אנחנו לא דואגים לבקש מענה על השאלות האלו, לדרוש לדעת לאיזה צורך הכוח העליון העמיד את האומה הזאת בעולם והעביר אותה דרך תהליך שונה ומשונה, אז לא נוכל להבין שיש לנו תפקיד ולא נמהר לקיים אותו.
כדי לקום ולתקן את המצב עלינו להיות סמוכים ובטוחים שיש לנו משימה נעלה, היסטורית, חשובה. אנחנו קיימים מפני שעלינו לבצע פעולה רוחנית שניתנה לנו מלמעלה, לא עבורנו אלא עבור העולם. אם נראה את עצמנו באור נכון, אז נדע בדיוק אילו חוקים לחוקק ואיזה יחס לתת לכל אחד.