ד"ר מיכאל לייטמן

מבצע חילוץ הילדים מהמערה בתאילנד – מה באמת מדאיג אותנו?

 

 צילום: רויטרס

העולם נושם לרווחה. אחרי שבועיים מורטי עצבים חולצו שישה ילדים מחוץ למערה בצפון תאילנד. מותשים, עטויים מסכות פנים ובלוני חמצן על גבם השברירי, אחרי שעות ארוכות של צלילה באפילה. אבל המתח עוד בשיאו: ארבעה ילדים נוספים לכודים במערה שהחמצן בה הולך ואוזל ומפלס המים מאיים לעלות.

עד לפני שבועיים תיאור דרמטי כזה היה נשמע כמו פרומו לסרט הוליוודי חדש שובר קופות. אולם עם המבזק הראשון התחיל התסריט להתממש במציאות. כלי התקשורת בכישרונם הרב סוחטים היטב את העלילה המותחת, ורובנו דבוקים למסכים.

אבל מה באמת מניע אותנו? דאגה כנה ואנושית או יצר סקרנות? עד כמה אנחנו באמת חוששים לגורל הילדים ומודאגים לחייהם? האם הידיעה על מאות היפנים שמתו הבוקר כתוצאה משיטפונות מצערת אותנו באותה המידה? האם בכלל שמענו את הידיעה הזאת, או שהיה חסר בה שואו כדי שהיא תעלה למודעות שלנו?

כן, זה ידוע, אנחנו מכורים לתחושת המתח שמייצרת הדרמה. גם ליצרני המדיה והחדשות העסק ידוע. הם עוד מגדילים לעשות שימוש בטרגדיות כדי להעלות את הרייטינג. הם יסחטו מ"הריאליטי" של חיי היומיום כל סיפור אנושי מזעזע, כל דמעה, כל כאב, כל ציוץ קורע לב – הכול כדי להשאיר אותנו מרותקים למסך.

  צילום: רויטרס

 

מכונת הרייטינג המשומנת לא מבחינה בין תקרית הילדים במערה בתאילנד לבין משחק כדורגל גורלי במסגרת המונדיאל. שניהם אירועים דרמטיים חובקי עולם. הדבר המשותף הטוב שיוצא מאירוע עולמי אחד למשנהו הוא תשומת הלב המשותפת שלנו. אנחנו צופים יחד, עוקבים יחד, דואגים יחד, ובלי לשים לב הולכים ומותכים לאנושות אחת; מתרגלים לחיות כקהילה גלובלית אחת. אומנם אנחנו מתחילים להבין שאנו חיים במרחב אחד, אבל עדיין לא באמת מרגישים צער משותף. זה כבר החדשות של מחר.