במקום שבו אני גר, כשאני פותח את החלון נשמעות מלמטה צעקות משחק של ילדים, זה צליל נעים מאוד. גם כשאני פותח את המדיה עולות ממנה צעקות; במקרה הזה של "ילדים שהזקינו", והן משאירות תחושה פחות נעימה, כמו זו שעולה בגרון כשעוברים ליד מפעל בורסקי, מקום לעיבוד עורות.
כתוב בתלמוד "אי-אפשר לעולם בלא שיהיה בו בשם (עושה בשמים) ובלא בורסקי (מעבד עורות) שאומנותו בדברים מסריחים". ובאמת אי-אפשר שהעולם יהיה כולו מבושם ושום סירחון לא יעבור בו, אבל כשהריח הרע נודף מן המסכים וממלא את הרחובות בצעקות "דמוקרטיה!" – כאשר גרונות ניחרים משני צידי המתרס מתחרים מי נאמן לה יותר – העצה היא לחזור ולהיזכר בשיטת הממשל העברית הנצחית, ולהחזיק בה כמגן, כבושם לנשמה.
בדורות קדומים נשלטו היהודים בידי רעיון המשרת חזון עליון. היו לאומה אבות, היו לה נביאים ואפילו מלכים, אבל תפקידם לא היה לשלוט באנשים אלא לשרת את החזון העליון, לשמור שהעם יזכור בשביל מה הוא קיים, ויתקדם לעבר מימוש החזון.
הייעוד של העם היהודי הוא להחליף את השלטון הטוטליטרי של יצר הרע באדם, את משטר האנוכיות, לשלטון אהבת הזולת בעולם. שליטת האנוכיות משלה בדמוקרטיה לא פחות מאשר בדיקטטורה. היא גם המציאה את הקומוניזם, הסוציאליזם, וכל שיטה אחרת שעלתה בראש האנושי האנוכי אי-פעם.
היהדות להבדיל היא לא רעיון שעלה בראשו של אדם, אלא היא שאובה מעמקי הטבע שחוקו הפוך לאנוכיות, והחזון שלה פשוט: להישמע לחוק הטבע ולהידמות לכוח העליון שמנהיג אותו. לכן "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל הגדול בתורה, ו"על כל פשעים תכסה אהבה" היא עמוד התווך שלה. אם לא הם, אין יהדות, אין עם.
עם ישראל לא קיים לכשעצמו כמו שאר האומות, שגם אם מתחלפים בהן משטרים ורעיונות הממשל קמים ונופלים, הן נשארות אותן אומות. עם ישראל הוא הרעיון עצמו, ולכן אם נעלם ממנו החזון, גם הוא איננו, ונותר מקבץ מקרי של אנשים שלא מסוגלים להסתדר זה עם זה, בלשון עדינה.
ובעוד אנחנו רבים כאן בצעקות "דמוקרטיה" עד השמיים, שאר העמים התרבותיים משתדלים להחזיק בדמוקרטיה שלהם בינתיים. לא משום שהם חושבים שהיא טובה, אלא מפני שהם מבינים שהיא הכי פחות גרועה. אבל כולם מרגישים שגם היא כבר לא עומדת בפרץ האנוכיות ששוטף את העולם.
המקובל הגדול בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, כתב: "היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה הם מחכים משיבת ישראל לארץ. ואין זה בחכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם, ובהן אנו תמיד תלמידיהם" (מאמר "האומה"). זה הדבר החדש לו כולם מחכים: שלטון אהבת הזולת. בלעדיו אין היום לעולם סיכוי לשרוד, הוא הולך וגומר את עצמו ואנחנו בראש המצעד.
על אף הקושי העצום שלא להישטף בזרם הצעקות והאיבה, צריך להתגבר, להחזיק את הראש מעל המים הסוערים בניסיון להעסיק את המחשבות כמה שיותר ברעיון היהודי, לחבק אותו חזק אל הלב ולהתפלל שנעבור את התקופה הסוערת הזאת בשלום ונוכל סופסוף לגשת במרץ למימוש החזון.
מוזמנים ללמוד את השיטה לחיים מאוזנים, הרמוניים ומשמעותיים