העשור האחרון מראה ירידה מתמשכת במוטיבציה של נערים בעלי פרופיל גבוה להתגייס לשירות קרבי ועלייה בנשירת לוחמים במהלך השירות. על פי נתונים שהוצגו לאחרונה במערכת הביטחון, אם לא יחול שינוי רק 41% יתגייסו לצה"ל בשנת 2050, 6.3% ישרתו בשירות לאומי, ו-52.3% מבני ה-18 לא ישרתו בכלל.
רבים מהחיילים מסבירים את חוסר המוטיבציה בתחושה שאין להם גב. אין להם גב כי צה"ל כורע תחת הסכסוך המתמשך בין מפלגות הימין והשמאל, סכסוך שלא התחיל בעשור האחרון אלא התחיל בפרשת אלטלנה. מיום הקמתה, המדינה מסוכסכת ומחולקת לשני מחנות בולטים שנמצאים במחלוקת תמידית ביניהם בפוליטיקה ובצבא, בחינוך ובכלכלה, לכן מראש העסק נידון לאבדון.
הירידה במוטיבציה לשירות קרבי היא תוצר מתמשך של חלוקת האומה ולא סימן מדאיג לשבירת הרוח הציונית. רוח הציונות מעולם לא הייתה שלמה בינינו, אולי להרף עין בזמן התנועה הלאומית שהקים הרצל.
הרצל רצה לבנות בית בישראל, מקלט לכל היהודים. הוא ראה כמה היהודים שנואים על אומות העולם, הבין את הצורך הדוחק בבית לאומי ועשה כל שבכוחו להקים בית בישראל. הרצל היה משוכנע שהעסק יצליח, שיש כאן פיסת אדמה השייכת להיסטוריה של כולנו ואין לנו לאן לברוח. כך הסתייע בידי שמיים שחוזה המדינה ייזום את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ידבר בלהט על ישראל ויסחוף את היהודים להקים מדינה.
(תמונה מאת זולטן קלוגר – אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית.)
אבל הציור הרוחני של הציונות נעדר משם. מהבימה בבאזל לא נשמעו קולות האומרים שעל עם ישראל להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד. לב אחד! לא שניים, לא שלושה, לא עשרים וכמה מפלגות. לא הובהר שהאיחוד מעל המחלוקות הוא צו הכוח העליון, חוק הטבע הרוחני. עם כל היופי שבמעמד לא באמת דובר על ציון במשמעה הרוחני, כמו שאמר הנביא ישעיהו: "כי מציון תצא תורה", כלומר מיציאה מאהבה עצמית נצא לאהבת הזולת.
אם באותם זמנים כבר הייתה חכמת הקבלה פתוחה ומקובלת על העם ומנהיגיו, אז כולם היו יודעים שלהקים מדינה ציונית יהודית אפשר רק בעזרת שיטה שמחברת בין יהודים ופורצת נתיב חיבור דרכם לכל באי עולם. אז באמת היינו בונים את מדינת ישראל, המדינה של העם, מקום עלייה לרגל לכל אומות העולם.
אבל חכמת הקבלה הייתה אז עדיין דחוקה לפינה חשוכה מלאת שמועות. לחשו שמשתגעים ממנה, נזפו שאסור ללמוד אותה לפני שממלאים את הכרס בש"ס ופוסקים, ושבכלל היא ראויה רק ליחידי סגולה.
אומנם היה מקובל אחד, הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" על פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, שניסה להוציא את החכמה לאור יום, להתריע על הצורך המחויב בה לקיום המדינה היהודית. הוא נפגש עם ראשי היישוב ביניהם דוד בן-גוריון, אבל אפילו ראש הממשלה הראשון, שהיה מוכן לשמוע מה יש לבעל הסולם להגיד, לא ירד לעומק דבריו ולנחיצות שהייתה בעצותיו, כי היה כולו מחובר לתנועות ומפלגות שקלקלו את יכולת התפיסה שלו.
ומי היום יוכלו לספר לאומה מתוך השגה רוחנית וידיעה ברורה שהקשר בין בני אדם חשוב יותר מכל דבר? מי יסביר שכל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך" ומלבד אהבת אחים לא נדרש מעם ישראל לקיים דבר? לא נראה שיש כוחות בינינו שיכולים לעשות זאת.
ובכל זאת נראה שמחכה לנו בקרוב סיבוב מפתיע בדרך. לא גלות נוספת חס ושלום, אלא מהפך במחשבה הציונית, שיבהיר מעל לכל ספק שבלי חיבור בין כולנו אין לנו סיכוי להינצל ואין לנו לאן לשאוף ובשביל מה לחיות. הידיעה הזאת תכניס בנו מוטיבציה להתגייס לקרב על החיבור, על הציונות, על הבית.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"