כמעט לכל אחד בישראל יש היום בנים או בנות במלחמה, או לפחות חיילים שהוא מכיר אישית, שיקרים לו ונמצאים בסכנה.
המחשבה של כל אחד ממוקדת בעיקר בחייל הפרטי הזה, והפחד לחייו והדאגה לשלומו מוציאים מהלב שלו תפילה שישמרו עליו מהשמיים, שלא יקרה לו חס ושלום שום רע.
אם נוסיף לדאגה הטבעית הזאת דאגה משותפת לכל החיילים, נתאמץ לדאוג לשלום כל אחד מהם כאילו הוא החייל הפרטי שלנו, אז בתוך הדאגה שמורגשת מהפרט אל הכלל, נתחיל להרגיש את אהבת הבורא אלינו, את הדאגה שלו לכל אחד ואחד מהילדים שלנו.
המעבר מדאגה פרטית טבעית לדאגה מיוחדת ומודעת לכלל, הוא מעבר מגשמיות לרוחניות, מאהבה גופנית לאהבה עליונה. כי הכוח העליון דואג לכולם בלי יוצא מן הכלל.
בשינוי המחשבתי והרגשי הזה אנחנו משתווים לבורא, נעשים דומים לו. נקווה שכך יקרה בקרוב, שנכוון ונצפה להגיע למצב הגבוה של דאגה לזולת ממש כמו לעצמנו, ומתוך כך נרגיש את דאגת הבורא לחיילים, למשפחות, לכולם.