אם היו לי היום ילדים קטנים, אני לא יודע באיזה רגש פנימי הייתי שולח אותם לגן. אני בטוח שהיה לי מאוד קשה. על אחת כמה וכמה כשכל גננת נתפסת כחשודה מיידית – גם אם המלצות ותעודות על שמה מעטרות קירות שלמים. המטען הוא בלב, בדאגה כבדה בלב. במחשבה בלתי פוסקת על מה קורה שם, מה איתם.
כל אבא מודאג מאוד, וכל אימא מוטרדת נורא, אבל כל אחד יושב בפינה שלו. אין התאגדות והתכנסות דחופה לטכס עצה, אין קריאת חירום לדיון משותף בעם על מה שקורה ומה עושים בנדון כחברה שאחראית על ילדיה.
איך הגענו לצורת חיים כזו שחשוב לנו לעבוד כל היום, סביב השעון, בזמן שהילדים שלנו גדלים בידי אנשים זרים, נמצאים שעות רבות מול מסכים? התופעה רק מצביעה עד כמה עמוק השבר באומה. אנחנו יוצאים להפגנות, באים בטענות, אבל מה צריך כדי שנעצור הכול ונתאחד כדי לברר מי אנחנו, ומה החינוך שאנחנו רוצים להעניק לילדינו? האם נתעורר רק כשנזדעזע מהתעללויות קשות יותר בפעוטות חסרי הישע, ונרגיש צער וחוסר אונים מייאש?
נקווה שלא. נקווה שדי לנו בלשמוע על מקרים מחרידים ספורים כדי לנוע באי-נוחות מהכיסא, ולעשות שינוי, לפחות בביתנו שלנו. ילדים צריכים הורים לידם. עד גיל שנתיים לפחות אין להם עדיין צורך טבעי בחברה, אלא בחום של אימא והרגשת ביטחון של בית. רק אחר כך, לאט לאט ובקבוצות קטנות, הם מתחילים להתחבר לבני גילם, ליצור תקשורת טבעית, מתוך רצון וסקרנות בריאה. בגיל שלוש ומעלה נבנה בהם יחס ממשי לחברה הקטנה שלהם, שצריכה להכשיר אותם להתקשר יפה עם עוד ועוד ילדים.
חינוך הדור הצעיר תמיד היה בראש סדר העדיפויות היהודי, זה מתועד במקורות, בכתבי חכמים, מעוגן בקהילה שנקראת ישראל ונובע מחוקי הגדילה שקיימים בטבע עצמו. החברה היהודית קמה על יסוד של יחסים מיוחדים בין בני אדם, כאלה שנרקמת ביניהם עזרה הדדית וערבות. אם לא חינוך לזה, מה עושה אותנו עם בכלל?
займ деньги в долгчастный займ под расписку красноярскзайм у частного лица без предоплат