בקופנהגן, בירת דנמרק, פועלת ספרייה מקורית שתופסת תאוצה בעולם ונקראת "ספרייה אנושית". לא באים לשאול ספר אלא לשאול בן אדם. לקרוא את סיפור חייו.
כל אחד רשאי להיכנס ולבחור לו אדם שתפיסת עולמו או אורח חייו מסקרנים – כמו פליט או חולה איידס, נזיר טיבטי או פוסט-טראומתי, טרנסג'נדר או נרקומנית – ופשוט לנהל איתו שיחה למשך שלושים דקות.
בגינה ירוקה ומטופחת בלב העיר המרואיינים יספרו בפתיחות וברוגע את סיפור חייהם, והשואל יכול לשאול כאוות נפשו, להקשות ולהתעמת עם הדעות הקדומות שלו. טאבו אינו חלק מכללי המשחק.
באופן היפותטי, אם היינו יכולים להקשיב לכל הסיפורים של כל האנשים בעולם – יהיו אשר יהיו – הדבר המשותף שהיינו מגלים הוא שכולם הם סיפור מפרק קודם להם, תוצאה מהשפעת הסביבה עליהם, מהחינוך שקיבלו בילדותם, מהחברה שעיצבה אותם לאורך השנים, לטוב ולרע.
נשמע שבעולם מפולג ומקוטב, יוזמה סובלנית של ספרייה אנושית יכולה לסייע לאנשים, הן למספר והן למאזין, אבל זה רק עלול לבלבל את השניים. המספר מדבר מבטנו, כלוא בסיפורו, ואף סיפור חיים פרטי לא באמת מוביל לקריאת הסיפור הגדול והמשותף שלנו, סיפור שסופו באנושות מאושרת.
הסיפור המשותף שלנו מתחיל מתוכנית הבריאה – תוכנית בעלת חוקיות מוגדרת, המכוונת את כל מערכת הטבע ואת האנושות בתוכה להגיע להכרה בכוח העליון, כוח האהבה והנתינה בין כל הפרטים שבבריאה. מהמפץ הגדול, מהתפשטות אינסוף חלקיקים בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר, נמשכת הבריאה לחיבור בין כל חלקיה, לאיסוף וקיבוץ כל פרטיה, לאחדות בין כל הנבראים עד להרגשת הכוח ההרמוני הנפלא שבבריאה. זה כל הסיפור.
העלילה מסתבכת עם התגברות הטבע האגואיסטי שבאדם – גורם נוסף שמקורו בתוכנית הבריאה – שמחזק את תחושת האינדיווידואליות בלב כל אדם, מפריד אותו מהאחרים ואף גורם לו לתחושת עליונות עליהם. בגללו כל אחד נשען חזק על סיפורו, והסיפור המשותף מוזנח.
כתוצאה מכך דוברים בספרייה האנושית ממתגים את סיפור חייהם כ"רב-מכר" וזה מנפח אותם בגאווה ומשקף את ניסיון חייהם כאילו היה מדובר במעשה גבורה של ממש. במקום לראות איך הטבע האגואיסטי האנושי שלנו, היצר הרע הפועל מנעוריו להרס האחר, הוביל אותנו כחברה אנושית להתעמר בזולת, להביא אחד לחולי, שני לברוח מארצו המדכאת, אנחנו רק מטשטשים את הכאב האמיתי, מרגיעים את עצמנו ומתרחקים מתוכנית הבריאה.
המספר מטבעו ירכך את הבעיה, יצבע את עצמו בגוון מסוים, ייתן לאחרים עצות שספק אם הוא עצמו מקיים, והדוגמה האישית עלולה לבלבל את השומע. במקום להתרשם מהאגואיזם ששולט בחברה ומונע מאיתנו להגיע לתכלית הבריאה, להכיר שסטינו ממטרת החיים, אנחנו רק משבחים את אורחות החיים שיצרנו, מנציחים אותם במילים יפות ומגדירים אותם כמהות החיים.
אין מניעה או איסור לשיחה אנושית לבבית, גם אין מקום לבטל את הזהות של כל אחד ואחת, אלא העיקר הוא למצוא ולהבליט בסיפור האישי את אותה הנקודה החבויה שמתעוררת לחפש את הסיפור השלם, סיפור של פרידה וחיבור מחדש.