לאחרונה הגיעו אל בית המשפט בעיר אודסה שבאוקראינה שני צעירים בני תשע עשרה, אחרי שניסו לגנוב נגני מולטימדיה לרכבים. הם הודו באשמה, והיו אמורים לקבל שלוש שנים בכלא לפי חומרת העבירה, אלא השופט ששמע אותם קבע שאומנם הם בגירים פיזית אבל ילדים קטנים מבחינה מנטלית, ולכן פסק להם שחרור על תנאי.
והתנאי? לקרוא ספרות קלאסית. את "טום סוייר" מאת מארק טוויין ואת "פנג הלבן" מאת ג'ק לונדון. דרך הקריאה, הסביר השופט, הם ירכשו את הערכים הכלל-אנושיים, ויבינו את חשיבות שמירת קניין הזולת.
למרות שבתור ילד אהבתי מאוד את טום סוייר, אני לא בטוח כמה הקריאה בו תועיל לנערים, כמה היא תסובב להם את כיוון המחשבה ותשנה בהם משהו מבפנים. הרי חינוך הוא מערכת שלמה שעוטפת ושומרת את האדם בסביבה טובה מכל הכיוונים ולא מרכיב יחיד. עם זאת קביעת השופט מעידה על כך שהוא מבין היטב כמה חסר לנו חינוך נכון, חינוך הומני, והוא משתמש במה שניתן לו כדי לעשות עבורם משהו במסגרת המגבלות.
מצד הטבע, אין בנו מלידה יכולת להזדהות עם הזולת ולגלות אליו אמפתיה, לכן החברה האנושית חייבת לסדר לעצמה מערכת שתעורר בנו את התכונות האלו באופן מודע ומכוון. רכישת היכולת להרגיש את הזולת היא עיקר התפתחות האדם, אם הוא לא לומד אותה הוא נשאר עד סוף ימיו כמו שנולד.
לכן יחס טוב לאחרים הוא הכול. זו צריכה להיות מטרת החינוך. חינוך להזדהות עם הזולת מעניק לאדם הכנה פנימית שלא מאפשרת לו להזיק ולפגוע באחרים, להיפך, היא גורמת לו לחפש איך לתרום ולרתום את היכולות שלו לטובתם.
היום זה הפוך. "מכים אותך – תחזיר חזק יותר" הוא המסר שמסובב את האדם מילדות, דרך תוכניות הטלוויזיה, הרשתות, הפרסומות, בית הספר והבית. השופט האוקראיני ידע שאם יכניסו את הנערים לכלא, זה ה"בית ספר" שהם יקבלו שם – "חינוך" להיות גרועים יותר ומזיקים לזולת, ולפחות חסך מהם את הסביבה הזאת.
אבל זה לא מספיק כמובן. רק אם נתחיל בצורה מערכתית לתת לעצמנו ולילדינו חינוך להזדהות עם הזולת, נוכל להתקרב אחד לשני ולהציל את האנושות שהולכת ונעשית פרימיטיבית ואגרסיבית, מפורדת ומזיקה מיום ליום.