ד"ר מיכאל לייטמן

לצאת משדות זרים

יש שדה אלגברי, שדה מגנטי, שדה חשמלי, שדה חיטה, שדה תות, שדה חמניות, שדה בר. המשותף להם הוא השדה הכללי שמקיף את כולם – שדה שהחוק הפועל עליו הוא חוק של משיכה, של קבלה. מגבעול עשב ועד שועי עולם, כולם רוצים לקבל הנאה. כל ההבדל ביניהם הוא בגודל הרצון, בעובי שלו.

 

בכל חלקי הטבע, הדומם, הצומח והחי, קיים איזון עדין משום שהרצון לקבל קטן וסב על ההכרחי לקיום. למשל חמור שעומד בשדה יאכל את המנה שהוא זקוק לה כדי להחיות את גופו, ולא יזלול את כל השדה עד הגבעול האחרון רק בגלל שאם הוא לא יאכל אז מישהו אחר חלילה ייהנה.

אבל אצל בני האדם האיזון הזה הופר מזמן. אנחנו עושים בדיוק את מה שהחמור לא היה עושה. לוקחים לעצמנו יותר ממה שאנחנו צריכים ועוד על חשבון אחרים.

היחס האגואיסטי הזה גורם לנו להילחם זה בזה למוות, ומקובלים מכנים את המצב הזה "תעייה בשדה". כלומר, הליכה בלי לדעת את הכיוון הנכון ואת הדרך, שוטטות אקראית בשדה הרצון לקבל הנאה, תוך אכילה מופרזת, מאבק תמידי מתיש והרבה עצבים.

אם תוך כדי הליכה בשדה מתעוררת באדם שאלה "אז מה הטעם בכל זה?", הוא מרגיש כתועה בשדה. מסתובב ומסתובב בחיים ללא שום מטרה, ללא שום דרך ברורה, ללא הכוונה כלשהי, מלמעלה, מעצמו, מהסביבה.

הוא מרגיש שהוא לא מתקדם לשום מקום בחייו, כמו חמור בשדה: תבוא מחר, הוא יעמוד איפה שמצאת אותו אתמול. זה הטבע של החמור, יש לו רצון לקבל קטן, וטוב שכך, אבל לאדם יש רצון גדול, ולא סתם, יש לכך מטרה.

אנשים שמאוד מוטרדים מהשאלה על הטעם בחיים מגיעים לא פעם בחיפושיהם לחכמת הקבלה. בכתביה מתואר העולם הצר והמר הזה לפרטיו, עם כל ההרגשות והמחשבות שכובשות את האדם שחי בו. מתואר גם שדה אחר, ששולט ופועל בו חוק הפוך, החוק של כוח עליון: חוק הנתינה והאהבה. או בפשטות: "ואהבת לרעך כמוך".

 

מי שמבין את משמעות הדברים ונמשך להגיע לאותו שדה, לא נרתע מהקושי שבוויתור על האהבה העצמית ועל ההליכה נגד זרמיה לאהבת הזולת. הוא מחפש עוד אנשים כמוהו, שיחד יוכלו לחתור לממש את החוק העליון. זה מצב המוכר בתורה בשם "את אחיי אנוכי מבקש" (בראשית לז, טז).

כשאחים לדרך מוצאים זה את זה הם מתחילים לעבוד בקבוצה. הם מתחקים אחר חוק הנתינה והאהבה, מתרגלים ביניהם יחסים שירימו אותם משדה הריחוק, המאבק והשליטה באחרים, ונלחמים להעצים ביניהם דאגה הדדית, אכפתיות וקרבה לבבית.

אם הם מצליחים להגיע ולממש ביניהם את חוק הנתינה ולהיות "כאיש אחד בלב אחד", הם הופכים את שדה המוקשים שהפריד ביניהם למצב רוחני חדש, "שדה אשר ברכוֹ ה'". זה מצב זמני שהשיגו בני ישראל ביחסים ביניהם בתקופה קדומה. אבל אחר כך השתלט עליהם הרצון לקבל האגואיסטי, והם שוב נפרדו ותעו בשדות זרים.

לא תמיד הדרך פשוטה, כי אלו שמשתדלים להגיע לאהבת אחים לא באמת מתנתקים מהרצון לקבל המופרז שהם חיים בתוכו וטבולים בו. זה טבע הבריאה. לכן מרגע שמגיעים לחיות בשדה של נתינה ואהבה, צריכים לכרות ברית של ערבות הדדית ולשמור יפה אחד על השני. להגביר את החיבור כל הזמן, ליצור שדה מספיק חזק, שלאט לאט תהיה לו ממשות גדולה יותר ונוכחות יציבה יותר משדה המלחמה.

✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "