הם בונים את הבתים שאנחנו גרים בהם, את הקניונים שבהם אנחנו עורכים קניות ועוד שפע של מבנים שמשרתים את אורחות החיים שלנו. אבל חלקם משלמים על כך בחייהם.
השבוע קרס פיגום באתר בנייה בתל אביב, ושני פועלים נפלו אל מותם מגובה של ארבעים קומות. זה לא המקרה הראשון ולא האחרון. נתוני הביטוח הלאומי מעידים על כך שבשנה האחרונה בכל חמישה ימים נהרג אדם, ובכלל מדי שנה מתרחשות יותר מארבעים וחמש אלף תאונות עבודה, כאשר המגמה רק עולה.
הבעיה מתחילה בחוסר הדרכה נכונה – הן לפועלים והן לקבלנים. חובה שיהיו תקנות בטיחות ברורות לכל אתר בנייה, שיהיו עוד פקחים בשטח, שיכשירו כל פועל לעבודתו מבלי להתפשר. אסור לאפשר לרשלנות ולחוסר האחריות לנצח. אי-אפשר לגייס פועלים יש מאין ולהתייחס אליהם רק כאל ידיים ורגליים, אלא צריך בראש ובראשונה לעבוד עם הראש ולדאוג להכין אותם לכל תרחיש.
ענף הבנייה עתיר משאבים ותקציבים, כך שרבים הם הקופצים להצטרף אליו וליהנות מההכנסות המובטחות, אבל הם צריכים לדעת שעם הרווחים הם גם מקבלים אחריות גדולה לידיים. לכן במקרה של תאונה, הם צריכים לשלם ביוקר. אם על כל פועל שנהרג היו קונסים את המנהלים נניח בחמישים מיליון שקל, זה היה מנער אותם ומחייב אותם למצוא פתרונות. כשמגיעים לכיס הפרטי, פתאום יימצאו פתרונות קסם לאכוף כל תקנה ותקנה כולל הכוכביות והאותיות הקטנות.
הכאב הגדול יותר נובע מהאדישות הציבורית של רובנו למשמע מקרים מצערים כאלה. אנחנו כל כך קהי חושים ומרוכזים בעצמנו, עד שבזמן שאנחנו שומעים או קוראים מבזק על פועל שנפל למותו אנחנו מתעצבים לרגע, הלב מתכווץ למספר שניות, אבל מיד אנחנו ממשיכים בשגרת החיים. האדישות נובעת לא רק מהסיבה שמדובר בעובדים זרים או בפועלים אנונימיים שמגיעים מהשכבות החלשות בחברה, אלא זו אדישות עמוקה שנובעת מהאגו האנושי – שמה את האני במרכז העולם ואת השאר מסביבי לשרתני.
בספר "פרקי דרבי אליעזר", המביא מדרשים ואגדות על התורה, מסופר על האדישות שגברה כבר בתקופת בניית מגדל בבל – אתר הבנייה הראשון בהיסטוריה: "אם נפל אדם ומת – לא היו שמים ליבם עליו, ואם נפלה לבנה – היו יושבים ובוכים ואומרים 'מתי תעלה לבנה אחרת תחתיה?'".
זה בדיוק מה שקורה היום בעולם, ולא מפתיע שדווקא בישראל שומעים יותר ויותר על מקרים כאלה. יש מקומות בעולם שיכולים לבנות גורדי שחקים של מאות קומות, ולא שומעים על מקרה מוות אחד. אבל בישראל גם כשבונים צריף בחצר יש תאונת עבודה.
זה קורה משום שאצלנו האגו גדול במיוחד. אנחנו אותה קבוצה שהתאספה אז באוהלו של אברהם אבינו, קבוצה שהפכה ברבות הימים לעם ישראל של ימינו. אברהם לימד אותנו לשים ליבנו על הזולת ולא על לבני הבניין, אבל האגו המשיך לגבור וקרסנו תחתיו.
לכן לצד אכיפת תקנים שירתיעו התנהגות רשלנית ומופקרת, אנחנו צריכים היום להקים את עצמנו מההריסות ולבנות על פני האגו הגדול חברה המבוססת על יסודות של אהבת הזולת. רק כך נמנע את האסון הבא ונמלא את תפקידנו בעולם.