לאחרונה מקצינה איראן את פעילותה בים, באוויר וביבשה. היא עומדת מאחורי תקיפת הספינה הישראלית לפני כשבוע. היא עושה שרירים במרחב הימי. היא אחראית לעשרות פעולות טרור ברחבי המזרח התיכון. היא מכתירה השבוע לנשיאות את איברהים ראיסי "התליין מטהרן", והשיא – היא חוצה את כל הקווים האדומים שהוגדרו בהסכם הגרעין הקודם, ולדברי שר הביטחון, היא תגיע תוך עשרה שבועות לחומר בקיע שיאפשר לה לפתח פצצה גרעינית!
נדמה שהתסיסה האיראנית מעסיקה את העולם כולו, אבל לא. איראן איננה אתגר בינלאומי. העולם מוטרד מנושאים מורכבים ומסוכנים יותר. איראן אינה מאיימת על הקהילה הבינלאומית, האיום הממשי הוא כלפי מדינת ישראל בלבד.
בסופו של דבר, איראן תתחמש בפצצת גרעין. זה יהיה סימן מובהק עבורה שידה על העליונה. ביסוד העם האיראני מושרש צורך עז בכבוד, טמון בה גרעין חזק של גאווה שמבקש לשלוט, והוא נבט עוד בשחר היווסדה של האומה כאימפריה פרסית קדומה. אלא שמאז המהפכה האסלאמית הדתית בשנת 1979, עת הודח הַשָּׁאה (המלך) האחרון של איראן, באה לקיצה השושלת האימפריאלית ואיראן ירדה מגדולתה.
כעת איראן מבקשת להחזיר עטרה ליושנה. להיות מעצמת-על חזקה, להיות מכובדת ונעלה בעיני העמים. על אחת כמה וכמה שהיא מנוגדת באידאולוגיה ובתיאולוגיה שלה לשאר המדינות. לכן איראן פועלת בכל מאודה על מנת שיכבדו את מעמדה השנוי במחלוקת. המועקה הפנימית הזאת שנובעת מרגשי הנחיתות שלה – "מגיע לנו יותר ואנחנו לא מקבלים" – לצד הצורך בגאווה לאומית-דתית-היסטורית מטעינה באיראנים כוחות אדירים. הם מוכנים להקריב לשם כך הרבה מאוד, ורק שליטה עולמית תמלא את מחסורם בכבוד, תספק להם גוון של תענוג מיוחל.
אבל אין מה לחשוש יותר מדי. העם האיראני הוא עם חכם מאוד, אומה של סוחרים ממולחים, אנשים שיודעים לעשות חשבון, לכן הם לא יעשו צעד חד שעלול לסכן אותם. חזיתית לא צפויות בעיות גדולות עם איראן כמו שזועקות הכותרות המלחיצות בכלי התקשורת. לוחמה פסיכולוגית כן תהיה. לחצים ואילוצים כמנהג הסוחרים בשוק יהיו גם יהיו, אבל על פי כללי המשחק. לא מעבר.
גם אם יקומו לכלותינו, אז בואו לא נשכח, ישראל אינה חלשה. אנחנו חמושים בטילים וצוללות, מצוידים באסטרטגיה צבאית מתעדכנת. בשלב זה העולם רוקד עם האיראנים ריקוד זהיר, אבל ברגע שתהיה להם פצצה והעולם יבין שאיראן הפכה למעצמה גרעינית, אז היחס אליהם יהיה קצר וענייני. המצב יתהפך לרעתם.
על כל פנים ועידות שלום או הידברויות כאלה ואחרות עם האיראנים לא יעזרו. זו גם לא המטרה שלנו, עם ישראל. עלינו להגיע תחילה להידברות בינינו, היהודים, שם נמצא את התשובות והפתרונות, שם טמון הכוח הגדול ביותר במציאות.
חבל שישראל אינה משקיעה בזירה היחידה שיכולה לחולל לה מהפכה לטובה – המרחב הרוחני. כרגע הזירה הזאת מוזנחת, אבל אם נהיה מאוחדים בינינו כאיש אחד בלב אחד, אז אף אומה לא תוכל לגעת בנו באצבע הקטנה שלה.
למה? כי מאחורי כללות האנושות, מאחורי המדינות והגבולות, יש רשת קשר שפועלת אחרת לחלוטין מהגלוי לעינינו. לא רשת אנושית אינטרסנטית שמנהלת בעורמה ובתככנות את העולם, אלא רשת של כוחות רוחניים. במרכזה, כצומת מרכזי, ניצבת ישראל. סביבה ודרכה, ממנה ובה, קשורות בעבותות שבעים אומות עולם.
המקובלים מלמדים שכאשר ישראל מפולגת בתוכה וכל איש עושה למען ביתו, משועבד לאגו שלו, אז ישראל כבויה והעולם מתחזק ומאיים לכלות את היהודים. אבל כשישראל מתאחדת, מתגבשת ללב פועם אחד – היא מאירה לכל הגויים. היא מתעצבת למעצמה רוחנית ומספקת כוחות חיוביים לכולם. כוח החיבור בינינו הוא יותר מסכום הרצונות שלנו. במרכז הקשר בינינו מורגש הגורם המקשר והמלכד בינינו, מי שמדביק אותנו לאחד – הכוח העליון, הבורא, תכנוהו כוח הטבע או אלוהים.
אם היינו מתחברים במקצת אז הקשר שלנו לכוח העליון, האחד, יחיד ומיוחד, היה מורגש ברחבי העולם. אם היינו מאירים לעולם בכוחנו הרוחני, ולא מתרברבים בעוצם ידינו הלוחמות, הכול היו משתתקים. פצצת האטום הייתה מתגמדת בכוחה ובערכה.
ויש לנו את השיטה לחיבור, חכמת הקבלה; יש לנו את כל התנאים כדי להתחבר בינינו ולהפגין לעיני העולם שהכוח העליון הוא השולט בעולם: טורף את הקלפים בין העמים, בוחש ביחסים שלנו, מפריד בינינו, מעורר בנו איבה ועוינות, שולח בנו מחשבות ורגשות – עושה ופועל הכול רק כדי שנרים ראשנו מעלה ונבין שאנחנו תלויים בו ורק בו. שאין לנו ממי לפחד אלא מהכוח העליון.
הכוח העליון הוא כוח טוב ומיטיב, כוח אהבה מוחלט. נגיעה קטנה בו תכסה על כל הפשעים והאיומים. לכן אם נכתיר את הכוח העליון כמלך העולם, נרומם אותו בעיני הגויים, נשליט אותו בלבבות העמים, אז כל אומה תמלא את לשונה רינה, כמו שכתב דוד המלך: "אז יאמרו בגויים: הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עימנו, היינו שמחים" (תהלים קכו).