מאז פיזרה הקורונה את בית הספר הביתה, הרבה קיתונות נשפכו על הלימוד הווירטואלי, טענות רבות נשמעו על החיסרון של הלימוד הפיזי הכל כך נדרש לילדים. האם באמת הוא נדרש? אני לא יודע. תסתכלו עליהם, אפילו כשהם יושבים יחד הם מדברים דרך הטלפונים. קשה להתבונן בהם ולהגיד שהם ממש חייבים פגישה פיזית ומגע גופני.
הילדים בהחלט מסוגלים ליצור קשרים יפים ומורכבים דרך מסך. הם יוצרים, ממציאים, מפתחים. שולטים בתחום כאילו היה חלק מגופם או מוחם.
אלה אנחנו, הדור המבוגר שלא מיומן ורגיל בתקשורת הווירטואלית, ומתוך כך לא מצליח להשתמש במחשבים כפלטפורמה לימודית שיש לה פוטנציאל עצום, לא מצליח לרתק את הילדים ולחבר אותם סביבו. הממד הווירטואלי הוא ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות, רק צריך להשקיע ולפתח אותו.
"אבל הם ילדים, הם בגיל ההתבגרות", אומרים הורים ומורים. לא מסכים. הם יותר מפותחים מהדור המבוגר בהרבה, ומסוגלים הרבה יותר ממנו ליצור קשרים, מסועפים, מורכבים, אפילו אישיים מאוד, מבעד למסכים. ומה שמראים כביכול המחקרים למיניהם, שהם סובלים מדיכאון וניכור – זה רק בגלל שלא מטפלים בהם בצורה נורמלית. זה לא תוצר של הממד הווירטואלי, לא קשור למרחק הפיזי.
באמת אפשר לעסוק איתם מהבוקר עד הלילה במחשבים. לעשות דרכם כל דבר. רוצים לשחק בבובות? אפשר לבנות בובות וירטואליות ולהלביש אותן בשמלות. לשחק? אפשר להמציא משחקים חברתיים מתקדמים ומאתגרים. ללמוד היסטוריה בצורה מרתקת, גיאוגרפיה שמעיפה את הדמיון, מוזיקה, ריקוד, מה לא. והם מוכנים, הם דור חדש, הם רגילים לעשות הכול דרך המסך. אני מבין אותם, מסך מאפשר לאדם לבטא את עצמו בצורה חופשית מאוד.
עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, אני מאחל למורים להבין איזה סגנון הוראה צריך להיות לנו בחברה היום, איזו צורת הוראה אנחנו צריכים לבנות. משרד החינוך ישתדל מן הסתם לדחוס את הילדים בחזרה לאותה כיתה, אל בין ארבעה קירות מוכרים ידועים, אבל אנחנו צריכים להבין שזה לא מתאים לזמננו. התקופה השתנתה. חייבים להתחיל לפתח גישה שמתאימה לדור, להשקיע בהם הרבה מחשבה.
זה בכלל לא עניין של קורונה, זאת קביעת הזמן. גם אם מחר בבוקר המגפה הייתה מתנדפת מהעולם – דבר שברור לכולם שלא יקרה – לימוד מהבית עדיף. טבעי יותר לילדים להיות מול המסך, בלי הלחצים של בית הספר, ללמוד מהבית, בצורה רגועה. גם אם עובדים יום יום דרך המחשב, נפתחת אפשרות להתקדם עם השיעורים, לסיים במשך שנה שתי כיתות למשל. זאת אומרת, יש אפשרות להתפתח לפי הקצב המתאים לכל אחד.
לזה הנגיפים ושאר מכות הטבע המתגלות היום ידחפו אותנו: לחנך בני אדם בצורה כזאת, שמצד אחד כל אחד קיים בפני עצמו ומתפתח בצורה המתאימה לו, ומצד שני מתקשר לאחרים בגישה יפה – אבל דרך המחשב. ילדים מרגישים את זה, הם מתמצאים במרחב הווירטואלי יותר מאשר במרחב הפיזי. הם רואים אחרת את העולם, חושבים אחרת על בני אדם, שופטים אותם בצורה שונה. לא גופנית, אלא הרבה יותר פנימית.