החכמים אמרו ש"תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות". משתלם ללמוד לשתות בלי להשתכר, הרי חבל על העצב ועל הזמן האבוד.
ברובד הרוחני, מי שמשתכר מאבד הרבה יותר, הוא מאבד את האפשרות להתפלל לכוח העליון ועולמו מתרוקן מתכלית ומשמעות.
מי פונה לבורא בתפילה מעומק הלב? מי שחסר לו איזה דבר כמו אוויר לנשימה והוא יודע בוודאות שרק הכוח העליון יכול לתת לו אותו. אבל מי שהוא "שיכור", מלא בעצמו ובעוצמתו, אינו זקוק לאף אחד – לא לאדם ולא לבורא – וכך הוא מתנתק בגאווה מהכלל ומנתק את עצמו מתכלית העולם. לכן אין לו אל מי ועל מה להתפלל.
מכאן שעלינו להיזהר לא ליפול לשכרות מכוחנו אנו, ולרכז את כל מחשבותינו בהרגשת גדלות הכוח העליון. אחרי גדלותו יימשך הכול לטובה.
לגדלות ה' אין סוף ושיעור, כמו שכתב דוד המלך "גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר", אלא שגדלותו נסתרת מאיתנו, לכן עלינו להתאמץ ולצייר אותה בעצמנו. ציור גדולתו של הכוח העליון נקראת אמונה. ככל שמצליחים לצייר את גדלותו בקווים ברורים מלאי הבעה ורגש, האמונה חזקה והתפילה מעמיקה: אנחנו רוצים להידמות לתכונתך, לצאת מטבע של אהבה עצמית לטבע של אהבת הזולת, כדי לעשות לך נחת רוח.
לכן כל אחד צריך שתהיה לו חברה שאיתה יעבוד יחד על ציור גדלות הבורא בצבעים עזים ומרשימים, ובה הוא יוכל לצאת לחופשי מגדלות עצמו בעיניו, מהשעבוד לגופו ולאהבה העצמית שלו שמנתקת אותו מהכלל. אז הוא יהיה מסוגל להפסיק לקחת את עצמו ברצינות, וייתן חשיבות מכריעה לתכלית, לחיבור עם הכלל שיחבר אותו לכוח העליון.
אין מקום לשאננות. גם בחברה טובה כזו צריך להיזהר לא להשתכר, כי הנטייה להפרזה בחשיבות עצמית לא חולפת מהר, וכל פעם שהאדם מצליח לקבל קצה ציור ברור של גדלות הבורא הוא חושב שזהו, כבר יש לו את זה והוא לא צריך אף אחד, לא אדם ולא בורא, ולוקח זמן עד שהוא מתפכח, מוצא את עצמו רובץ בחוץ לבד בלי מטרה, מבין מה קרה, ושוב נכנס עם כל הלב לחברה, לספוג ממנה ערכים רוחניים נכונים.