בבואנו לדבר על מדינת היהודים שנוסדה בסך הכול לפני 75 שנה, נשמע מוזר לקפוץ 3,800 שנה אחורה, אבל זה הזמן שבו נטמן זרע החזון הציוני באומה, ולא על המרפסת בבאזל.
לפני 3,800 שנה במרחבי מסופוטמיה העתיקה, באזור שבו יושבת עיראק היום, התאסף סביב אברהם אבינו מקבץ של זרים שאין להם דבר משותף מלבד האמונה ברעיון העליון ששטח לפניהם. בעת שהתאספו משימתם ניתנה: להתאחד על פני הדחייה והפירוד האנושיים כדי להיות דוגמה לשאר העולם. זה החזון שצייר אברהם לקבוצה שהלכה אחריו ותהיה לעם העברי, הישראלי, היהודי, הציוני. למעשה החזון לאנושות כולה.
בהתאם למשימה שקיבלה על עצמה, קבוצת אברהם ייסדה חוקי חברה שהתבססו על חוקי הטבע, האלוהים – חוקים של הדדיות ונתינה שיביאו אותם להידמות לכוח העליון, מה הוא נותן אף אתה נותן, והתחילו לחיות לפיהם. הדורות הבאים המשיכו לשכלל אותם.
למשל בתקופת משה רבינו, כשהאנושות נהגה לחלק את החברה לשני מעמדות, אדונים ועבדים, עם ישראל שבר את המשוואה כשנתן לה משמעות שונה. בתלמוד הירושלמי נאמר, שהקונה עבד לעצמו הוא כמי שקונה את האדון, ואם יש לו רק כרית אחת, הוא חייב לתת אותה לעבד גם אם הוא עצמו ישן על האדמה. בכלל, בזמן שהעולם העתיק התייחס לחיי אדם כאל עסק סחיר וזול, היהודים נתנו להם ערך גבוה שלא עומד למכירה.
כדי שכל איש מישראל יוכל לדעת ולקיים את כל חוקי החברה הרוחנית על כל דיוקם, לא היה ילד בעם שלא למד קרוא וכתוב. כך נשמרו הכללים במשך אלפי שנים, הרבה אחרי שהעם שכח מאיפה הם התגלגלו ובאו אליו, ומה מטרתם ותכליתם. זאת אומרת בחלוף השנים נשארו מנהגי החברה הטובים, היפים, אבל רק כקליפה חיצונית. החלק הפנימי, החזון ומטרתו, נשכחו מלב.
אפשר לראות זאת משתקף בקהילות היהודיות במהלך הדורות: בין אם הן חיו על אדמת ישראל או בגלות, בכל כפר וקהילה יהודית, הדאגה לחברה הייתה תמיד בראש סדר העדיפויות. מעולם לא היו בקהילה רעבים ללחם, לא היו משפחות שנשארו ללא טיפול רפואי, לא הייתה בחורה שלא מצאו לה חתן ולא היה יתום עזוב לנפשו. אבל לאט-לאט אפילו קליפת המנהגים הגשמיים של אהבת הזולת נזרקה. החזון נקבר.
והנה אחרי גלות ארוכה שסופה נורא, השואה באירופה והפַרְהוּד בעיראק, החזון קיבל הזדמנות להתנער מעפר ולקום לתחייה, בחזרה לארץ ישראל והקמת מדינה שתקיים אותו על אדמתה. אלא שהרדיפות הביאו רבים ממתיישבי הארץ לראות בארץ מקלט מדיני ולא יותר; מקום על פני הכדור שבו יוכלו לחיות בשקט, על אדמה משלהם כשאר העמים. את המילה עצמאות פירש העם הרדוף, המושפל, הנגזל, כיכולת צבאית ועוצמה כלכלית.
הרצל האמין כי השיבה לישראל היא יותר מסתם מקלט: "הריני אומר לכם", אמר חוזה המדינה, "כי תחזיקו אף אתם בכל היסודות האלה שעשו אותנו לעם גדול: חופש הדעות, רוח הסובלנות ואהבת הזולת. רק אז ציון לציון תהיה".
בן-גוריון אף תפס שהתורה היהודית, החזון הציוני והחזון האנושי הם דבר אחד. הוא אמר: "ואהבת לרעך כמוך. בשלוש מילים אלו נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות… לא די בהימנעות מפגיעה בזכויות הזולת, יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית".
אבל הזמן דחק מאוד. היו אינסוף עניינים דחופים לטפל בהם. היה צריך לגייס תרומות, לקבץ יהודים מכל הגלויות, לגאול אדמות, לבנות בתים ולהקים מוסדות, להחיות שפה מתה, לסלול דרכים, להקים צבא שיגן מהאויבים. תהיות על הרעיון הרוחני, על החזון הציוני, הונחו איפוא בצד.
באותה עת חיו בינינו שני מקובלים ענקיים: הרב קוק והרב יהודה אשלג. מקובלים לומדים להתעלות מעל לדחייה והפירוד האנושיים, ומהגובה הרוחני הזה הם מבינים את הרעיון הציוני משורשו הרעיוני, יחד עם השיטה ליישם אותו בתקופה בה הם פועלים.
לכן הייתה בשני המקובלים, שהיו חברים טובים, שמחה שאי-אפשר לתאר, על כך שזכו לחיות בדור שחוזר לארצו. הם התרוצצו אחוזי תזזית בין מנהיגי האומה ומקימי היישובים וניסו להסביר לכולם את עניין הציונות המקורית. הם הזהירו מהמפלגתיות, השתדלו לחבר בין העולם הדתי לחילוני, המזרחי והמערבי, והתחננו ממש לא לזנוח את הרעיון הרוחני לשמו התקבצנו כאן. הם ידעו שאם החזון של אברהם לא יהיה הבסיס לישיבתנו כאן, אז אחיזתנו בקרקע תהיה שטחית וזמנית. היא לא תכה שורשים.
אבל תקוותם נכזבה. אפילו מי שהקדיש להם כמה דקות והבין באיזו פינה בראש על מה הם מדברים, רץ לדרכו, עסוק כדי לעצור הכול ולהכניס לעשייה שלו את החזון המקורי. הרב קוק מת בשברון לב עוד לפני קום המדינה. הרב אשלג הפסיק לכתוב כשראה שאין עם מי לדבר.
ערב יום העצמאות 2023 – 75 שנה אחרי, אנחנו כאן, מדברים עברית תודה לאל. יש לנו צבא חזק, כלכלה יציבה, תעשייה פורצת דרך – כל מה שחלמו עליו מקימי היישוב, אבל עם כל השפע הבלתי נתפס שהוקם מכלום ובזמן אפס, אנחנו נמצאים גם בשפל חברתי גדול, שכל זה יכול להילקח מאיתנו בשנייה אחת, כמו שחזו בכאב הרב קוק והרב אשלג.
אנחנו אפילו לא צריכים אויבים שינצלו את החולשה שלנו ויזרקו אותנו מכאן. רבים חושבים לעזוב, כבר הכינו דרכונים זרים ובודקים אפשרויות לנטוש. הם מסתכלים במדינת ישראל במבט צרכני: "שווה להישאר או לא שווה להישאר?". זאת התוצאה של הזנחת הרוח. לא החיינו את הייעוד לשמו קמנו והתקבצנו כאן שוב – אוסף זר של נציגי אומות מסופוטמיה הקדומה. לא שמנו את הרעיון הציוני בראש, מעל ולפני הכול.
רגע לפני שהרים ידיים, כתב הרב יהודה אשלג: "התקווה היחידה היא לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה"; שרירי הלאום הרוחני שייסד אברהם.
והרב קוק כתב בתקווה נבואית: "כל התרבויות שבעולם יתחדשו על ידי חידוש רוחנו, כל הדעות יתיישרו, כל החיים ייאורו בשמחת לידה חדשה בהתקוממותנו, כל האמונות ילבשו בגדים חדשים. ברכת אברהם לכל גויי הארץ תחל את פעולתה בתוקף ובגלוי, ועל פי יסודה יחל מחדש בנייננו בארץ ישראל. החורבן העכשווי הוא הכנת תחיה חדשה לשם ה' אשר יהיה הולך ומתגלה".
כל תקוותנו היום היא שדווקא מתוך המצב האיום שנקלענו אליו, על סף מלחמת אחים מפחידה, ייפתחו האוזניים והלבבות; נחפש איך להציל את עצמנו ונצליח לשמוע את מה שהמקובלים הגדולים ניסו להגיד לפני הרבה זמן. אז נתחיל לְפַצות על כל השנים האבודות; לאהוב זה את זה כמו שאנחנו צריכים. כמו אחים.
עצמאות עם משמעות: אני מזמין אתכם להשתתף בערב על חופש ועצמאות רוחנית בראי חכמת הקבלה