כאשר פיל מת, שאר הפילים עושים לו טקס קבורה. העדר חופר בור, מכסה את המת ושוהה לידו כמה ימים. אם העדר ייתקל בפיל זר שסיים את חייו הוא ינהג באופן דומה, כמו היה אחד משלהם. ואם אחד הפילים בעדר יחלה, יירתם כל העדר לטפל בו, להביא לו אוכל, לסייע לו לעמוד שוב על הרגליים. התנהלות מרשימה שנמצאת במידה כזו או אחרת בכל מין החי.
אז למה האדם נחשב טוב יותר מהחיות? זאת שאלה גדולה. אם נשווה את מידת הטוב שאנחנו עושים זה לזה לעומת בעלי החי האחרים נגלה שאנחנו החיות הכי מוזנחות, הכי גרועות שיש בעולם, כי אנחנו כל הזמן חושבים איך לנצל את השני, להיות מעליו, להתגבר עליו.
אולי בעלי חיים עושים דברים שנראים לנו דומים, אבל המניע שונה לחלוטין. אם חתול תופס עכבר כדי לאכול אותו, זה ברור, אלו החיים, כך הם נבראים, אי-אפשר לדרוש מהחתול שיאהב את העכבר, אומנם שגם זה קורה לפעמים. בכל אופן אין בציד אלא פעולה לצורך קיום הגוף, ואילו בני האדם נאבקים ללא שום צורך קיומי. הם פשוט רוצים להרגיש את עצמם יותר גדולים, גבוהים, חזקים, מוצלחים מהאחרים. זאת אומרת, אצל בעלי החיים המאבק הוא על קיום הגוף, ואצלנו על קיום האגו.
ואם כך אולי השכל הוא שנותן לנו עליונות על שאר בעלי החיים? אז המצב עוד יותר גרוע, כי יש לנו יתרון של שכל מפותח, ואנחנו משתמשים בו כדי להוריד אחד את השני במקום לעזור זה לזה כך שלכולם יהיה טוב.
בכל חוזקה שיש באדם על פני הבהמה אנחנו משתמשים לרעה, תראו את הנשק שפיתחנו, את המלחמות שאנחנו מנהלים, התחרות האינסופית. לפני עיניו של חתול שבע אפשר להעביר שיירה של אלף עכברים והוא יישאר לרבוץ בשקט. לתאוות האדם אין גבול.
החכם באומה אמר "מותר האדם מן הבהמה". בכל זאת יש בנו איזו נקודת יתרון: האפשרות להשתנות. אם בעלי החיים פועלים לפי אינסטינקטים, על פי פקודה פנימית של הטבע, אז לאדם יש נקודת בחירה, לחיות לפי החוק "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, להפסיק את הרע שהוא עושה לכולם ולהתחיל להתקיים מתוך הדדיות.
מצד אחד הכוח העליון של הטבע נתן בנו יצר שדוחף אותנו להזיק, מצד שני הוא פינה לנו מקום מחוקי האהבה שבו כדי שנקבל החלטה מבחירה חופשית: להפוך את הרע ולעשות טוב במודע. הפילים והציפורים, החתולים והעכברים, השיחים והעצים, האדמה והסלעים, כולם כולם, מחכים שנבחר להיות בני אדם והעולם יושלם.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי"