בזמן מגפת הקורונה יצאו חיות הבר מהמסתור והסתובבו חופשי באתרי תיירות שבדרך כלל היו גדושים באנשים.
עכשיו זאת המלחמה שפינתה להם את המרחב. בשלגי החרמון נהנים השועלים במרחבים הפתוחים, עדרים של יחמורים מסתובבים חופשי לאורך הגבול עם לבנון, גם להקות תנים, דורבנים, ואפילו גיריות ששמרו על הסתרה גמורה בשגרה הוציאו את האף מהמסתור.
נקווה שתושבי הצפון המפונים יוכלו לשוב לביתם במהרה ומטיילים ישובו ללכת בשבילי הארץ, ושהחזרה תהיה מלווה בהערכה מחודשת לכל היופי הזה, לבעלי החיים, לצמחים ואפילו לאבנים. לא הערכה שתתבטא רק בשמירה על הניקיון, אלא כזו שתשמור על יחס נקי באמת לסביבה.
עלינו להשתלב בין הדומם, הצומח והחי כחלק אינטגרלי מהם ולא כמתבוננים חמדנים או בעלי בית הבוחנים את קניינם ורכושם. לא אנחנו בעלי הבית על הארץ אלא הבורא, לכן עלינו להתעמק בהנהגתו, להבין איך הוא נוהג בבריאה ולהשתדל לנהוג כמוהו.
לא לפעול כדורסים בטבע לפי דחף אינסטינקטיבי – "אני רוצה כך", "אני חושב כך", "בא לי דווקא כך" – אלא לצמצם את עצמנו ולנסות לקלוט את הגישה של הבורא לסובב אותנו, את האהבה שבה הוא נוהג בכל בריותיו בלי הבדל, בהתחשבות, בעדינות, ברגישות.
אם ננהג כך כשנחזור לחרמון ולכל שבילי הדרום והצפון, בעלי החיים לא ירגישו פחד או צורך להתגונן, לא יסתתרו מאיתנו ולא יראו סימנים של תוקפנות.
בינתיים, כל עוד חל עלינו צמצום מלחמתי ואנחנו מנועים מלשוב לחלק מיישובי הארץ, אנחנו יכולים לתרגל את הצמצום הפנימי בינינו. אומנם הקושי כאן גדול הרבה יותר, כי לצמצם את עצמך מול הזולת ולפנות לו מקום, להחשיב אותו ולכבד אותו יותר מאשר את עצמך קשה פי כמה, אבל "קשה באימונים, קל עם בעלי החיים".