"התולעת שנולדה בתוך הצנון, יושבת שם וחושבת שכל העולם הוא כמידת הצנון. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה ואומרת: 'אני חשבתי, שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפניי עולם גדול, נאור, אדיר ויפה להפליא'".
את משל התולעת והצנון פרסם "בעל הסולם", המקובל יהודה אשלג, במאמרו "הקדמה לספר הזוהר", והוא ממחיש את ההרגשה שנוחתת יום אחד על כל אדם לחוד ועל האנושות בכללה, הרגשה שהחיים הם די מוגבלים וקצת אומללים.
להרגשה הזאת מתקרבים היום המוני בני אדם בעולם. מתעוררת בהם תחושה חדשה של חוסר טעם בחיים, חוסר משמעות. הריקנות הזו מבורכת. היא מאפשרת לאדם להרגיש שמצבו מר וחשוך, בגלל שהוא כלוא בתוך "צנון", בקליפת הרצון שלו הנקראת אגואיזם. הקליפה המרה הזו מפרידה את האדם מהזולת, וכתוצאה מפרידה אותו מאור החיים, מהטבע כולו.
ככל שהאגואיזם גדל, כך נחשך העולם לעיני האדם, וכתוצאה הוא חווה את המציאות גרועה יותר מיום ליום. וכדי לא ליפול לתחושה של הישרדות מתישה, מייאשת וחסרת תכלית, אלא לקום ולהפיק ממצב קודר זה תועלת רבה ומטרתית, על האדם להבין שזהו חלק מתהליך גדול יותר שבא לפתח אותנו כחברה אנושית לגובה רב, לרמה אחרת של חיים.
עוד נראה איך כל התקוות שנטעה בנו החברה – לחיות את החיים היפים, ליהנות מכל שנייה, להיות חופשיים, בריאים, מאושרים – יעופו הרחק מהישג ידינו כמו פיסות קרועות ברוח. אנחנו נאבד בהן אחיזה ולא נוכל לממש אף אחת מהן. העולם ירגיש יותר ויותר עוין, מסוכן, דל ומאיים.
חכמת הקבלה מגדירה את המצב הזה במונח: "מצרים". זו הרגשה של "גלות", הרחקה מהחיים הטובים, הקלים, הנוחים. הרגשת הגלות ניתנת לנו ככוח דוחף לחפש איך לצאת ממנה, למצוא דרך החוצה מהצנון, לעורר בנו השתוקקות לחיים אחרים ודרך חדשה.
אז נוכל להבין שהכול תלוי רק בנו, כלומר ברצון שלנו, ולהבין גם לאן הוא מכוון אותנו. הרצון שלנו היום מכוון כלפי עצמנו – כמו עיניים שמופנות פנימה במקום החוצה – מחווט לבלוע לתוכו מכל הבא ליד. פתאום נבין שהאגו הוא זה שקובר אותנו חיים ולא נותן לנו ליהנות, להרגיש חופשיים, להיות בריאים. שהוא ממש ממרר לנו את החיים, מסובב אותנו באכזריות אליו. הוא נקרא "פרעה", והוא שמולך ושולט בנו ביד חזקה.
כך קרה שהוא הרחיק אותנו זה מזה יותר ויותר. רצינו לעשות לעצמנו טוב ויצא רע, שקענו למלחמות קשות, יצרנו חברה תחרותית, מפרידה ומפלגת, מעוותת מאוד. כדי לצאת מזה, לפרוץ מעצמנו, אנחנו צריכים לפנות לכיוון ההפוך, לאלטרואיזם, לחיבור, לאחדות.
אז נבקע את קליפת הצנון, נחטוף מבט על החוץ, נתמלא תדהמה כי נראה לפנינו עולם גדול, נאור, אדיר ויפה להפליא.