עד שנת 2040 בערך, מכות הטבע שאנו מרגישים בימינו יצברו תאוצה. אני לא חוזה עתידות, אבל בהחלט יודע לקרוא את המפה העוצמתית של כוחות הטבע. לא קריאה מדויקת של רגע ומיקום נקודתי שבו יתרחשו האירועים, אלא זיהוי המגמה הראשית.
למערכת הטבע יש חוקיות מוחלטת ותהליך ברור. כדור הארץ לא השתגע, גם אם נראה כך, אלא אנחנו היחידים שיצאנו מאיזון. המין האנושי הוא החוליה היחידה במערכת האינטגרלית שעדיין לא השלים את גלגל האבולוציה שלו, והטבע לא ישאיר ברירה לאף אחד אלא להתגייס ולבצע את מהלך הסיום. לחתום את תקופת התפתחות הנקראת בפי המקובלים בשם "הדור האחרון".
הצפות, שרפות, מגפות ועוד – כולן עומדות בתור כמו עשר מכות מצרים – דם, צפרדע, כינים ומה שבא אחריהם. המצרִים של ימינו, שעומדים תחת זרם המכות המתגבר אלה אנחנו, או לפחות כוחות הרע שבנו.
כמו בסיפור יציאת מצרים, אנחנו עומדים בפני צבאות של מזיקים, ניצבים לקראת מכות קשות שמטרתן אחת: לכוון אותנו להתלכד יחד ולנוס על נפשנו. לצאת מהטבע האגואיסטי שלנו, "מצרים", אל מרחב חדש, "ישראל", ישר אל טבע של התחשבות זה בזה כאיש אחד בלב אחד.
מכות הטבע מכוונות ישר אל החלקים האטומים שבליבנו. הן יחבטו בנו שוב ושוב עד שנרים ידיים ונזעק: "די, אנחנו לא מסוגלים יותר להחזיק מעמד בערים היפות שבנינו. אנחנו חייבים לברוח מכל הנוחות הנשפכת מהן, לברוח כאן ועכשיו".
הבריחה ממצרים היא לא סיפור מילוט היסטורי מאנשים רעים שגרים באזור גיאוגרפי פורה, אלא כוח האבולוציה שדורש מאיתנו לברוח מעצמנו לחיבוק של אהבת אחים בין כל יושבי תבל, להיחלץ מהקשרים הרעים שבהם רישתנו את העולם עד לשנאת חינם ולהתעלות לקשרים של אהבת עולם. כך נשתלב כחלק מועיל ומוביל במערכת הטבע. זו המדרגה האחרונה, העליונה והנשגבת, של התפתחות האדם.
יחלפו עוד מספר שנים, ויעברו עלינו עוד כמות מסוימת של מכות משמעותיות עד אשר "פרעה" שבנו, העקשנות של לב האבן שמולך בנו, יסכים שנצא זה אל זה ויבשר לנו: "כן כן, אני משחרר אתכם משלטוני; צאו, תאהבו, תתחברו. מה שצריך, בבקשה", וברגע הבא הוא יתחרט, ושוב נמצא את עצמנו כלואים באותו מצב אגואיסטי, ושוב הוא יחטוף מכת טבע.
סיפור יציאת מצרים של הדור האחרון אינו סיפור יציאה של קבוצה מדגמית קטנה שצריכה להתחבר בינה לבין עצמה, אלא מדובר בחיבור לבבות חובק עולם – הכולל את כל האנשים והעמים, את כל המדינות והמנהיגים. מכאן מובן כמה זמן ומכות יידרשו עד שנתחיל להתכופף ולוותר קצת על עצמנו, אלא אם נזדרז ונקדים להתאחד. הטבע כאן לשירותינו.