אירועי יום ירושלים – העיר שמציינת 55 שנה לאיחודה תחת ריבונות ישראלית – מתנקזים לאירוע ששיאו הוא צעדת הדגלים, מסורת שהחלה לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.
אלא שהמחולות ההמוניים בצבעי כחול-לבן שעוברים בשער שכם גורמים לא פעם להתססת הציבור המקומי; הנפות הדגלים מנקרות לערביי העולם את העיניים, והשנה הן גררו גם בקשות מהממשל האמריקאי וגם מהאיחוד האירופי לבחון מחדש את תוואי הצעדה כדי למנוע הסלמה מיותרת.
לכאורה ישראל החליטה לעמוד על שלה, להישאר במסלול שקבעה ולא להפגין חולשה. אבל האם בכך נבחנת חוזקה של ישראל? ממש לא. אם ישראל הייתה עומדת על דעתה היא הייתה צועדת בלי למצמץ. מראש לא הייתה מביטה על אף אחד, לא מתחשבת בדעת הקהל העולמית, לא שוקלת לשנות את מסלולה ולא עושה חשבון לכל פטפטן שעומד בדרכה.
אדם גדול וחזק, שבטוח בעצמו, בערכיו, בהליכותיו, באורחות חייו, לא צריך להפגין דבר לאף אחד. הוא לא צריך להניף דגל כדי להוכיח את צדקתו לאחרים. בשביל מה? הוא איתן בדעתו, לא מסתכל ימינה ולא שמאלה, לא מתייעץ עם גורמים מעבר לים, אלא פשוט מבצע. נקודה. ברור שבמערכות פוליטיות גדולות זה לא יכול להתנהל כך, אבל חסרה לנו רוח כזאת של ביטחון.
ישראל לא כזאת נוקשה ותקיפה. היא מאפשרת לשונאי ישראל לשבת בוועדות שמקבלות החלטות נגד העם היהודי. היא מאפשרת לנגוס בשטחים שלה מצפון ועד דרום. היא משביעה כל מגזר מהקשת הפוליטית שמושך חזק לטובת תומכיו.
במקום לעמוד על שלה, לחזק את העם ואת המדינה בצורה עקבית ונכונה, ישראל עוסקת בסמלים. מתפשרת על ערכי יסוד עקרוניים ופנימיים, אבל לא מוותרת על סימנים חיצוניים.
אין לי התנגדות לצאת לרקוד עם הדגלים בסמטאות העיר העתיקה, אבל כדי לחגוג באמת את איחוד בירת ישראל, עלינו לקבוע לעצמנו תחילה שהמדינה היא ערך עליון עבורנו. שאנחנו לא מוכרים ולא מחליפים אותה בנזיד עדשים. וכרגע קורה ההפך, אנחנו מוותרים על שטחים, אז מה יועיל לנו לצעוד לפני שער שכם ולנופף בדגל ישראל כמה שעות?
דגל הוא סמל חיצוני ולא יותר. בספר הזוהר יש מאמר ארוך ומפורסם בשם "הדגלים", המתאר בעמקות את המושג הפנימי שנקרא דגל. זה בדיוק מה שחסר לנו, להרים דגל בליבנו. לייצב בתוכנו הרגשה פנימית משותפת, להתעטף בדגל אחד, שמבטא הרגשה של עם אחד, ואת האחדות הזאת להקרין לעולם.
מורי הרב"ש כתב שדגל הוא מלשון דילוג, כלומר דילוג מהטבע האגואיסטי שלנו לטבע שני, טבע אלטרואיסטי שמתחשב בזולת. כדי להגיע לרמה רוחנית כזאת אנחנו צריכים לרכך את הלב. כדי לרכך את הלב אנחנו צריכים חינוך והסברה. להעלות את כל העם להכרה של המטרה הלאומית שלנו, להבהיר מה הנחיצות בימינו להגיע לחיבור הדדי, ללמד את הסוד שלימדו המקובלים, שבקשר נכון בינינו, קשר פנימי שהולך ומתהדק, אנחנו מתקשרים לכוח העליון, השורש שלנו, וזוכים להשראה עליונה.
רק מתוך אחדות מוצקה נקבל יכולת לראות נכון את העתיד, נבין לשם מה אנחנו חיים כאן, ובכלל נכיר מי אנחנו ומה תפקידנו באנושות. מתוך מקום כזה נוכל לקבל החלטות נכונות לגבי החיים המשותפים שלנו על אדמת ישראל. הכוח העליון יעלה אותנו לדרגות שלא חלמנו, ייתן לנו כוחות וביטחון, חיזוק וחיבוק בינינו, ובעיקר שכל חדש לנהל ולהתנהל.
המטרה הלאומית שלנו לא מסתכמת רק בגבולות ארץ ישראל והעם היהודי, אלא תיקון הלב צריך להתרחב ולהגיע לתיקון עולם, להביא את כל אומות העולם למצב שכולנו מתחברים כאיש אחד בלב אחד, כמו שכתב הנביא, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). כלומר ביום ההוא כל באי עולם יהיו מקושרים בקשרי אהבה, בשלמות נפלאה. בזה עלינו לנופף.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"