אם קיבלנו את ארץ ישראל בירושה, כמו שכתוב "כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג), אז למה אנחנו נאלצים להיאבק עליה שבעים וארבע שנים ועוד אלפי שנים שקדמו להן? למה משתלטים על האדמות שקנינו במיטב כספנו ושילמנו עליהן בדם ודמעות? למה מפגינים צועקים להחרים אותנו וקוראים לנו "כובשים"? האם יש משהו שאנחנו מפספסים לגבי העסק של ירושת הארץ?
סבים חכמים לא יפילו על הנכדים הצעירים שלהם ירושה של מיליארד דולר וילכו לעולמם, כי אז הנכדים יגידו: "תהיו בריאים, סבא וסבתא, קיבלנו את הירושה ועכשיו נעשה מה שמתחשק לנו".
סבים חכמים יסמנו מטרה לירושה, נניח לממן את חינוך הילדים, ועל פיה יעמידו תנאים לקבלתה: "הירושה היא שלכם, נכדים חביבים, בתנאי שתשתמשו בה בעתיד ללימודים". אחרת, יודעים הסבים, הסכום הגדול שייפול עליהם מהשמיים ישגע את הנכדים, שאולי ישתמשו בו לדברים שישתו את הכסף בלי להועיל בכלום.
כך בעניין ירושת הארץ. הכוח העליון הוריש את האדמה ליהודים וסימן לירושה מטרה: "הארץ שלכם, יהודים חביבים, בתנאי שהיא תשמש לכם חלקה למימוש אהבת הזולת, הכלל הגדול בתורה".
הסב שהכין לנו את הירושה הוא כוח עליון ערמומי מאוד. הוא רוצה ללמד אותנו איך להשתמש נכון בירושה, ולכן מראש תכנן שנריב ונשנא זה את זה, שנתפלג ונתפצל, נזלזל זה בזה ונקלל, כדי שנתגבר נגד האגו שעומד בינינו כחומה בצורה וחוסם כל מעבר להתקשרות יפה בינינו.
גם הובטח לנו מראש שכאשר נצליח להתאחד כאיש אחד בלב אחד, הארץ כולה תהיה שלנו ואף אומה לא תערער על כך. אנחנו עצמנו כבר נהיה אחרים אז. לא אותם מהגרים פרודים שנסו על נפשם לארץ ישראל, אלא אומה של אנשים אוהבים, שכל שאיפתם לתת זה לזה מכל הלב. יהיה לנו שכל חדש, יפעם בנו רגש חדש, ומה שדימינו בתחילת הדרך שהיא הירושה, לא יהיה דומה למה שנקבל.
בואו נגיד כך: אם בתחילת דרכנו חשבנו על קבלת מיליארד דולר, אז בסוף הדרך נקבל הזדמנות לחלק את הסכום הזה לאחרים. כל רצוננו יהיה לשתף את האחרים, להיות "אור לגויים", ובכך לגרום תענוג לסב שהכין עבורנו את מורשת האהבה.
פעם כשהייתי צעיר דיברתי עם זקנה אחת בסנט פטרבורג, אז לנינגרד. היא סיפרה שבזמן המהפכה ברוסיה ב-1917, העמידו אותה בתחנת רכבת שלקחה חיילים לחזית. תפקידה היה לחלק להם לחמניות. "עמדתי שם וחילקתי בלי לאכול בעצמי, יום, יומיים, אולי שלושה, ובכלל לא עברה בי המחשבה שאני יכולה לקחת גם לעצמי לחמנייה קטנה אחת". שאלתי "מה החזיק אותך?", והיא ענתה, "האידיאה, הרוח, הם החזיקו אותי כך שלא יכולתי לחשוב שהלחמניות שייכות גם לי".
אותה אישה לא נלחמה נגד האגו כדי לעשות נחת רוח ליוצרה. בקצה המעשה שלה עמד תגמול גשמי פשוט: "ניצחנו!" אבל היא יכולה לשמש דוגמה שאפשר איכשהו לאחוז בה כדי לתאר את הכוחות הרוחניים שיזרמו בנו כאשר ננצח במלחמת היצר, האגו שלנו, ונקבל את הארץ לרשותנו.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"