שני גזים נפגשים זה עם זה, האחד מימן השני חמצן, ויחד הם מולידים מצב חדש: נוזל ושמו מים. הפלא הזה ידוע לא רק לכימאים, אלא גם למוזיקאים. שילוב מספר תווים מצומצם בהרכבים שונים יכול ליצור אינספור יצירות חדשות, להביע אינסוף מצבים. גם פסיכולוגים יעידו שלכולנו אותן תכונות, אלא המיזוג השונה בכל אחד מאיתנו מרכיב את אישיות האדם, השונה בתכלית מחברו.
אם נחזור ללוח התלוי במעבדה, אז נראה שבטבלה המחזורית של מנדלייב אין יסודות רבים, אלא אוסף תחום ומוגדר. אם נתעמק פנימה, בתוך כל יסוד ויסוד, נמצא שני מרכיבים בסיסיים: פלוס ומינוס, חיובי ושלילי. המינון ביניהם מרכיב את ייחודיות החומר. התרכובת הבלעדית, החיבור המיוחד, מכונה בפי המקובלים בשם "התכללות".
חכמת הקבלה, חכמת החיבור, מדע הקשרים שבכללות הטבע, חוקרת את המקור שממנו נובעות כל התופעות בעולמנו. היא מלמדת שהמציאות כולה, וכתוצאה מכך גם כל פרט בה, מחולקת לעשרה יסודות, עשר ספירות שונות. מהחיבורים וההרכבים השונים נוצרות התכללויות שונות, עושר ייחודי ועוצמה גדולה שנגלים בכל הרכב והלחמה.
קל לבחון את הנושא ברמות הדומם, הצומח והחי, אבל הדגש בחכמת הקבלה הוא על רמת האדם. אדם שאינו מתכלל עם אחרים נשאר פרא אדם, בן בליעל, ברייה שנשארת בגבולות החלק החייתי שהוטבע בה מלידה. לעומת זאת אדם שנכלל מהזולת, סופג את תכונותיהם של הסובבים אותו ומתרשם מדעותיהם, מרכיב בתוכו עוד איכויות וקווי אופי, מכיל ומשתנה. אדם כזה מפתח את הנקודה היסודית שבו, מרחיב ומעבה אותה, ולומד לבטא את זהותו העצמית.
בכל אדם יש שני הבחנים: האחד הוא האני ותכונותיו, והשני הוא הסביבה על כל מעגליה. התכללות האני בסביבה בונה את האדם. היא מוציאה לפועל את תכונות היסוד שלו, מעצימה את ייחודיותו, ומצמיחה אדם חדש ושונה במהותו מהאחרים. אדם יחיד ומיוחד.
את התכונות היסודיות מקבל כל אדם מהטבע, ישירות מהבורא. אבל שיעור ההתכללות, מידת האינטגרציה והמיזוג ההדדי תלויים באדם עצמו. לכן חכמי הקבלה הזהירו וכתבו: "אל תפרוש מן הציבור", "בתוך עמי אנוכי יושבת" ועוד. לדבריהם על האדם להיות חלק מהחברה ולא להתנתק ממנה, להיות מעורב בה ככל האפשר, כי כך הוא בונה את עצמו.
הבנייה לא נגמרת בהרכבת האדם כשלעצמו, אלא הוא כפרט מתחבר לקבוצה קטנה, מהווה בה תכונה ייחודית כמו כל אחד מחבריה, והיחידה שהם מרכיבים יחד מתחברת ליחידה נוספת שמורכבת אף היא מקבוצת אנשים. אלה מתמזגים באלה לתוצרת חדשה ועשירה, ויחד הם מתחברים לעוד קבוצות, תאים, איברים, עד שהאנושות כולה הופכת לחיות את הגוף האחד שהיא.
בתיאוריה הרעיון נשמע פשוט וטוב, אבל הלכה למעשה יש כאן קושי רב. טבע האדם מוכוון לדאוג לטובתו בלבד, מרכז את האדם בעצמו ומבטל בהינף יד את הזולת. הרגשת הדחייה האינדיווידואלית הזועקת מכל אחד כלפי האחרים היא למעשה המרכיב השלילי בטבע האדם.
כדי לאזן את הכוח השלילי והטבעי של האגואיזם, הכרחי לעורר כנגדו את הכוח החיובי שבטבע, אלטרואיזם. האתגר הוא שהכוח הזה נסתר, ומתגלה מתוך מאמץ משותף בין כמה אנשים להתחבר, לבנות קשרים טובים זה עם זה, מעל הדחייה האגואיסטית. זה מה שמלמדת חכמת הקבלה, איך להתכלל, איך לבנות קשרים על פני הדחייה, עד כדי תחושה של אחדות אנושית.
לכן לא נדרשת לאדם יותר מסביבה טובה, מעבדה אנושית שתזכיר לו באופן תדיר את מטרת הטבע: חיבור והתכללות עד כדי מבנה כדורי הדדי, תיקון הפרטים לכלל אחד, איחוי שברי הקשרים לגוף אחד. כי בגוף האחד והשלם הזה שורה כוח אחד, הכוח העליון, כוח הטבע הטוב והמיטיב, שתכונותיו הן נתינה והשפעה, חסדים ואהבה. ולא חסר לנו יותר מיסוד האהבה.