ב-6 באוגוסט 1945 ישב ילד קטן בשם טקאשי טראמוטו מתחת לשולחן בביתו בהירושימה, יפן. ממקומו הוא ראה הבזק אור חזק, אחר כך חפצים התחילו ליפול סביבו כשריח חריף ומוזר התפשט באוויר. באותו יום הפך טקאשי ליתום.
השבוע מציין העולם 76 שנה להטלת פצצת האטום על הירושימה, פצצה שכונתה בשם הקוד "ילד קטן". שלושה ימים אחריה הטילה ארה"ב פצצה גרעינית נוספת על העיר נגסאקי, פצצה בשם "איש שמן". שישה ימים לאחר מכן נכנעה יפן ומלחמת העולם השנייה הגיעה לסיומה.
הזעזוע מהרג ההמונים ומהנזקים האיומים שגרמו הפצצות היה עמוק כל כך, שמאז אף מדינה לא השתמשה בפצצות אטום מלבד בניסויים. עם זאת כל מדינה המשיכה לפתח פצצות ולהתחמש. האם זיכרון הירושימה חזק מספיק כדי להרתיע ולמנוע מאיתנו ללחוץ שוב על הכפתור האדום?
בעל הסולם, גדול המקובלים במאה העשרים, שחי באותה תקופה, הציף שאלה דומה והשאיר אותה פתוחה. הוא הסביר איך הבורא, כוח הטבע, הכוח העליון, מפתח את האנושות בדרך בחירה בין טוב לרע: "סיבב הבורא ונתן את הטכניקה לבני אדם עד שמצאו הפצצה של אטום ושל מימן, שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית חס ושלום, ואז יעשו הפצצות את שלהם" ("כתבי הדור האחרון").
במילים אחרות, הטבע הציב אותנו היום בנקודה מכרעת: הפצצות בידינו, התוצאה ההרסנית ממנה כבר רשומה במוחנו, ומכאן הרשות נתונה, אם לשנות את הגישה או לסבול יותר ולבסוף להשתנות.
את הארצות שנלחמו אז אין טעם לשפוט. גם צריך להביט מזווית נוספת על הסבל הנורא של הילד טקאשי ושל מאות אלפי היפנים שקיפחו את חייהם. בלי הפצצה הם היו ממשיכים להילחם עד היום, כמו שראינו את נכונות היפנים להילחם במתקפה על פרל הארבור, רגע לפני הטלת הפצצה על הירושימה. לכן כדי לעצור את ההתלקחות נדרש אמצעי חורץ גורל. במבט לאחור אי-אפשר להאשים או להצדיק אף אחד מהצדדים. הם הובלו לזה בידי הגורל כדי לספק לעולם את הדוגמה הנדרשת, ומכאן הבחירה שוב בידינו.
מאז ועד היום ניכר בעולם שמצד אחד כל המדינות מפחדות ובולמות את עצמן, ומצד שני יש לפנינו התחמשות ערמומית ומהירה כדוגמת איראן. האחרונה אינה מסתירה את נכונותה להשתמש בפצצה נגדנו או נגד כל מדינה אחרת שנמצאת על הכוונת שלה. איראן מעמידה בגלוי מדינות רבות מול איום הכחדה ממשי, ועדיין האנושות לא מצליחה לעצור את מירוץ החימוש שלה. המהלך הזה נועד להדליק בנו שאלה בוערת: איך ייתכן? הרי אנחנו כבר מבינים את השלכות הסכנה העצומה, אז איך אנחנו לא מסוגלים להניח את התחמושת מהידיים, ועוד רצים ומפתחים נשק חדיש ומשוכלל יותר?
הסיבה לכך פשוטה. פצצת האטום הפכה להיות מעין חגורת ביטחון עבור כל מדינה, הבטחה שלא יוכלו לפגוע בה. כל מדינה חושבת לעצמה, "לא נשתמש בזה, אבל שיהיה". גם מדינת ישראל אומרת: "אם ייגעו בנו אז אין ברירה, נעשה הכול כדי לשרוד, כולל להטיל פצצת אטום". במלחמת יום הכיפורים, למשל, ראש הממשלה גולדה מאיר הבהירה לארה"ב שהנשק הגרעיני שלנו חומש ויופעל אם לא נקבל סיוע מיידי.
לב העניין הוא שיש בנו, בני האדם, שתי מחשבות סותרות שלא מתיישבות זו עם זו. האחת מודאגת ואומרת: "רגע רגע, אנחנו עלולים למחוק את כל הציוויליזציה, חייבים לעצור מיד!". והשנייה אומרת: "זה הסיכוי שלי לשלוט בעולם". אם היינו קושרים את שתי המחשבות המנוגדות זו בזו, אז מלכתחילה לא היינו נכנסים למלחמות, על אחת כמה וכמה מלחמות שסופן בפצצות אטום, כי מי הטיפש שיצא למלחמה אם הוא יכול להינזק, ובכלל מה התועלת מזה?
אבל מרגע שהמחשבה שמבקשת לשלוט נכנסת לפעולה, אז המחשבה שחוששת להינזק נכבית כמו לא הייתה, שום מנורת אזהרה לא נדלקת. המחשבה הנוטפת שנאה חזקה פי מיליון. היא אוטמת לנו את כל תאי המוח, מוחקת את היכולת להתמצא ואת האפשרות להחליט בשיקול דעת. המחשבה הזאת עוצמתית כי היא תולדה מהאגו שלנו, מהרצון היצרי שדורש רק לטובת עצמו. לכן כשהיא מתפרצת – אין מחשבה שתעצור בעדה ותבלום אותה מלהטיל פצצה. הפחד הגדול הוא שהמחשבה הזאת תופסת נפח גדול בעולם של ימינו, והיא עומדת לפנינו מוחשית ומאיימת מאוד.
הסיכוי היחיד לשלוט על היצר הרע שדוחף אותנו להילחם זה בזה עד למוות הוא להציב נגדו שאלות נצחיות משמעותיות: מי אנחנו? מאין באנו ולאן אנחנו הולכים? רק כשנענה על השאלות הגדולות האלה נזכה לפרספקטיבה ולגובה הרוחני הנדרש כדי להפוך את היוצרות, להשליט אהבה על שנאה.
כאשר נבין מי אנחנו ונכיר על בוריו את המנגנון האנושי הכפוף לחוק האגואיזם, אז יתבהר לנו זה כנגד זה איך פועל הטבע לפי חוק האלטרואיזם, ונשתכנע שכדאי לנו ליישם את חוקיו. נפנים שהוא לטובתנו. אז יתרחש בנו שינוי בהדרגה, היפוך ערכים, וכמו שכתב בעל הסולם: "אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם אלא לטובת זולתם" ("כתבי הדור האחרון").